אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר.
בפסיכולוגיה המודרנית ידוע היטב המונח שטבע זיגמונד פרויד, ה”אלביתי”, “Das Unheimliche”, המתייחס לחוויה מטרידה זו של דבר שהוא מוּכר אך זר ומאיים גם יחד ואכן, נראה כי עבור רבים המשבר הנוכחי חשף תחושה של אמביוולנטיות ביחס למרחב הביתי והמשפחתי, המשמש עוגן אך גם הופך לסיר לחץ מבעבע ומחניק.
התערוכות הכלולות באשכול זה מתייחסות למרחבים קיומיים שונים שנִבְעו בהם סדקים בעקבות המשבר העמוק שאנו חווים. בחלקן בולט העיסוק הנרחב בערעור על מושג הבית כמרחב בטוח של פרטיות ומשפחתיות, באחרות מופיעה התייחסות למרחב של הגוף, הנתון לפיקוח ולמשטוּר ממסדי בזמן מגפה.
גם גופה של האישה, המזוהה עם הבית, הופך לפגיע יותר בזמנים של הסתגרות. לצד זאת, אפשר להיווכח בעיסוק בגבולות המתערערים בין האדם והטבע, עם פלישת בעלי החיים למרחבי הקיום האנושיים בימים של סגר. כמו כן, האשכול מתייחס להשתלטות הגוברת של העולם הווירטואלי על תודעתנו בזמנים של בידוד חברתי, עד כדי התנתקות מהחוויה הגופנית הממשית ומהמרחבים הפיזיים הסובבים אותנו.
אשכול התערוכות הנוכחי מציג מגוון רחב של עבודות מתקופות שונות של האמנות הישראלית. לצד עבודות עכשוויות, ובכלל זה כאלו שנוצרו ממש בחודשי המשבר, מוצגות בו יצירות מוקדמות יותר, בהן עבודות הכלולות באוסף מוזיאון חיפה לאמנות.
כך העיסוק ההיסטורי של האמנות הישראלית במרחבי הקיום המאוימים מקבל רובד משמעות נוסף לנוכח המשבר העכשווי.
מה אירע לנו ומה מצפה לכל אחד מאתנו?
איזה חותם תתיר המגפה על האנושות?
האם נוכל אי פעם לאחות שוב את הסדקים במרחבי הווייתנו ולהיפוכם למוכרים ובלתי מאיימים?
או שלהיפך, תחושת הפחד והאימה שאופפים כעת כל רגע של חיינו, יישארו אתנו גם בעתיד?
שאלות אלה ואחרות עולות בהקשר לאשכול הנוכחי, התערוכות המרכיבות אותו, נוצרו כתגובה מיידית לאסון שפקד אותנו בימים אלה. הן מזמינות את כולנו להרהר על השלכותיו.
