“קו הוא תחושה, יכולת מישוש, קרן שעדיין איננו יודעים את מהותה. אך אני רואה אותה בבירור; כל מה שאנו עושים, מַתווים, חורטים, מעורר בכי באי יכולתנו, באי יכולתה של ידיעתנו. סוף קו, יש סוף?
הקו הוא ‘טוב’, הוא ‘אמנות’, רק כשאינו וירטואוזי, כשאינו אפקטיבי, כשאינו גרפי, כשהוא חסר ברק; הוא ‘טוב’ רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד ויש בו מידיעת העבר ומזיכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו.
והנייר, הנייר הוא העולם”, אביבה אורי, “הקו”, 1984.
אמצעי ההבעה העיקריים של אורי היו הקו והנייר תחתיו, שביניהם עימתה במגוון רחב של טכניקות. בעוד שרבים מאמני הרישום המובהקים התמקדו בחומר אחד, אורי שילבה לא פעם בין חומרי רישום שונים ואף רבים מהדפסיה היו ליצירות חד פעמיות, כאשר הוסיפה עליהם רישום ידני.
לכל חומר ולכל קו צליל משלו, מרקם, עובי וגוון המיוחדים לו ובכל עבודה של אורי מגוון של צלילים מובחנים, חריפים ולעתים דיסהרמוניים, שמהם יצרה בווירטואוזיות קומפוזיציות מלאות חיוּת ותנועה.
אורי פעלה מתוך דחף להתבטא באופן ישיר, מיידי ולא מליצי.
בהנחיית האינטואיציה המזוקקת שלה, קו אחד הוביל לאחר והנחה של חומר אחד זימנה את משנהו.
עבודותיה הן כסדרת תווים של צרימת החיים, המולחנים יחד בהרמוניה מאורגנת היטב שאין בה משום נחמה, אלא השלמה ואמונה גדולה בכוחה של האמנות לזכך את הנפש.
אוצר: ד”ר קובי בן מאיר.
