קרדיט: דנה אריאלי, גבעת רם
בריכות מזמנות אצל אחדים מאתנו מחשבות על חופש: בטלה נעימה, טבילה במים קרים ביום קיץ, מנוחה בצל, מקורות מים ובכללן בריכות ומזרקות, יוצרים לרוב אסוציאציה של שפע, זרימה, חיים והתחדשות.
נטישה מתרחשת בשל מגוון סיבות, מבקרים שמפסיקים לפקוד מקום, כשלים תפקודיים, תוואים גאוגרפיים משתנים, נטישת מבנים סמוכים המולידים מקומות שנס לחם.
הייתכן שזהו חלק מתהליך בנייה?
מה ניתן ללמוד מהאופן שבו ננטשו אתרים מסוימים?
כיצד נוכחים בהם פגעי הזמן ומזג האוויר?
במסגרת התערוכה הווירטואלית באתר מוזיאון ינקו דאדא, חשבנו להתבונן בריק כניגוד למלא, שמא אין כאן ניגוד אלא דווקא השלמה. חלק מהאתרים שנקלטו בעדשת מצלמתה של אריאלי הם אולי מוזנחים, אך דווקא ברגע נטישתם הם מעוררים סקרנות שכן פעמים רבות מתחילים בהם חיים מושלמים אחרים ולעתים גם הטרוטופיות, מושג שטבע מישל פוקו.
נטישת האדם מעוררת חששות, פחדים ומסתורין ואלה יוצרים יופי מסוג אחר. המבט ועמו המחשבה נודדים מהמוכר והידוע אל עבר מקומות שעזובה השתלטה עליהם וכעת נוכחים בהם אבק, שברים וצמחים פולשים. כל אלה מזמינים אותנו לדמיין מה טיבו של סדר היום החלופי המתקיים באתרים אלה ומי פוקד אותם מאז ננטשו.
דנה אריאלי, לשעבר דיקנית הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, מרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב וראשת המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל. צלמת וחוקרת. פרופסורית להיסטוריה שמתמחה ביחסי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. כתבה וערכה ספרים רבים בנושאים אלה
התערוכה ״ריק מלא״ היא חלק מפרוייקט רחב היקף שקיבל את הכותרת ״הפנטום הציוני״ ועתיד להיות מוצג בתערוכה מקיפה במהלך 2021.
דנה אריאלי “ריק מלא”, הפתיחה: ב-20 בנובמבר 2020. אוצר התערוכה: חגי שגב.
