עבודותיה של בן עמי עוסקות בנדודים, בפליטים ובפליטות ובקשר בין האדם לחפץ, כאשר הדמויות נטולות זהות, “שקופות” ולצדן מזוודה, חבילה, תרמיל או סל, שהם תמצית ארוזה של בית, מאגר של זיכרונות.
יצירותיה עוסקות בזיכרון האישי והקולקטיבי.
בן-עמי “מרככת” את הברזל, חומר קשה ולכאורה מנוכר, וטוענת אותו ברגש והיא עושה שימוש בתצלומי משפחה ישנים, מדגישה אלמנטים שונים בתוך התצלום ומבליטה אותם בברזל המעובד, כאשר לצד עבודותיה מוצגים טקסטים מיומני פליטים מתקופת השואה.
בחיבור בין אז לעכשיו מתבקשים המבקרים להתייחס לתופעת הפליטות לדורותיה. המכנה המשותף הוא סבלו של האדם.
אורנה בן עמי מבקשת לנער אותנו מאדישותנו, להוביל אותנו לבחון מוסכמות ואולי אף לפעול.
“הפכנו לפליטים חסרי כול, נוודים שכל רכושם עלי אדמות נמצא במזוודות ובחבילות שהם גוררים איתם מעיר לעיר, מרכבת לרכבת. […] לא יודעים מה יֵלד יום, מי יחיה ומי ימות […] ובתוך כל זה אני, הילדה, לא תופשת שהחיים שהיו לנו השתנו לחלוטין, ומזילה דמעות על המטפחת שאבדה”.
לאה לרר, “מסע חוצה מלחמה, סיפורה הלא ייאמן של ילדה פליטה במלחמת העולם השנייה”.
לאה לרר, ילידת פולין, נמלטה עם בני משפחתה לאוקראינה מאימת הנאצים. הם גורשו למחנה עבודה בסיביר ומשם לאוזבקיסטן. בהיותה בת 12 התייתמה.
בשנת 1943 עלתה לארץ ישראל עם אחיה בן החמש במסגרת קבוצת “ילדי טהרן” ואת מסעותיה תיעדה בספרה.
יגאל כהן, מנכ”ל מוזאון בית לוחמי הגטאות: “ש. טשרניחובסקי כתב בשירו: “הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ”.
הפליט הוא מי שנאלץ לנטוש את מרחב נוף מולדתו, מי שסולק והודר ממקומו הטבעי.
כעת, לנגד עיני העולם מתחוללת מלחמה בלבה של אירופה ושוב אותם מראות מוכרים של שיירות פליטים עם משאם צועדים אל עתיד לא ידוע.
התערוכה, העוסקת בתופעת הפליטות ובסבלו של האדם מבקשת לנער אותנו מאדישותנו, להוביל אותנו לבחון מוסכמות ואולי אף לפעול.
אני גאה בעובדה שבית לוחמי הגטאות בחר לארח בין כתליו תערוכה חשובה זו בעת הזו”.
“חומר, רוח וגעגוע”, האומנית אורנה בן-עמי במוזיאון בית לוחמי הגטאות.
