הגיע הזמן שמערכת החינוך החברתי בקיבוץ תשתנה

מערכת החינוך החברתי הינה אחד מסוכני הסוציאליזציה המרכזיים של הקיבוץ וככזו היא נתפסת כבעלת פוטנציאל השפעה עיקרי על דור העתיד.

תמונת המצב אשר עולה מתוצאות המחקר מעידה כי קהילות רבות שואפות לכך שמערכת החינוך החברתי תהיה זרוע של הקהילה בהצמחת דור העתיד וחיבורו לערכי הקהילה.

אם בעבר היה ברור שתפקיד החינוך הקיבוצי, או תפקידה של מערכת החינוך בכל קיבוץ בנפרד, הוא ‘להכין את הילדים והנוער לחיי קיבוץ בוגרים’, הרי שכיום עולות שאלות נוספות כמו מיהו הבוגר הראוי ולְּמה חינכנו אותו.

באיזו מידה מכינות המסגרות השונות את הצעירים להשתלבות בעולם המבוגרים? והאם התהליך החינוכי מטפח אחריות של בניית הון חברתי?

בניסיון לאתר את זהותו ואופן פועלו של החינוך החברתי בקיבוצים, נחשפו מתוך ממצאי המחקר מספר דילמות המאירות מתחים שמלווים את תפקידה של מערכת החינוך החברתי כמראה וכביטוי יומיומי לזהות הקהילתית.

החינוך החברתי, מרחב חינוכי או מרחב גיאוגרפי לצידם של אידיאולוגיות וערכים המשפיעים על עיצוב מערכת החינוך החברתי בקיבוצים, ניתן לראות כיום גורמים נוספים המחוללים שינויי באופיין של מערכות, הורים, מסגרות השתייכות אחרות בחינוך הבלתי פורמלי ותהליכי הפרטה, אשר הובילו לשינויים במבנים ארגוניים ובהרכב האוכלוסייה.

שינויים אלו מאירים את השאלה מהו העיקרון המנחה את תפקידו של החינוך החברתי בקיבוצים ועל מה צריך להתבסס העיקרון המנחה של יצירת המסגרות החינוכיות, על קרבה גיאוגרפית של כל השותפים או שעליו להיות אידיאי חינוכי?

בני הנוער, צרכן שירותים או שחקן קהילתי אם בעבר תפקיד החינוך הקיבוצי היה לייצר “דור המשך”, הרי שכיום מרחבי הנעורים מתאפיינים בפעילות עבור הנוער ולא בהכרח של הנוער.

פיתוח נוער בקהילה כרוך ביצירת הזדמנויות לצעירים להתחבר לאחרים, לפתח מיומנויות ולנצל את הכישורים הללו כדי לתרום לקהילות שלהם.

שייכות לחינוך החברתי בקיבוצים מזמנת למשתתפים התנסויות ברמות שונות של מעורבות.

בחלק מהמערכות קיימים מנגנונים דמוקרטיים גמישים המאפשרים השפעה, אך מרביתה מתמקדת ברמת הקבוצה ואין ביטויים רבים להשפעה ברמת הקהילה.

מערכת החינוך החברתי בקיבוץ המשתנה, מבט עדכני על פעילות, השתתפות וקשרים בין בני נוער לקהילה.

מקצועיות מול אידיאולוגיה תהליכי התמקצעות המאפיינים את הקיבוצים בכל תחומי החיים, מחלחלים למערכות החינוך לאט ורק באופן חלקי.

תהליכים אלו הובילו להעלאת רמת הידע והניסיון של אנשי החינוך, למינוי מנהלי חינוך באמצעות מכרזים ולעבודה צמודה יותר עם מועצות מקומיות, עם אגף החינוך ועם תוכנית “שבילים” של התנועה הקיבוצית, אך במקביל, מרבית מערכות החינוך החברתי אינן תופסות עצמן כגוף מקצועי בתוך הקהילה.

מתוך כך, מערכות רבות עוסקות באופן חלקי בלבד בעיצוב ערכי הדור הבא ובכך מממשות רק באופן חלקי את תפקידן בסיוע לקהילות המשתנות להבנות את זהותן.

ירידת קרנה של השותפות עם תנועות הנוער ומעבר לשיח צרכני אל מול התנועות השונות, מספרים את סיפור היפרדותה של מערכת החינוך החברתי מאידיאולוגיה אחת, אך ממצאי המחקר אינם מעידים על אידיאולוגיה חלופית או על תהליכים מקצועיים של הבניית זהות, חזון ומטרות.

מערכת החינוך הקיבוצית היא אחד השחקנים הקהילתיים המרכזיים וביכולתה לעצב את דמותו של דור המחר ולהבטיח את השתלבותו כדור בוגר בקהילה ובחברה.

לשם כך, עליה למצוא את שביל הזהב בין פיתוח הפרט לבין טיפוח הקבוצה והקהילה ולגבש את שני המרכיבים הללו.

על מנת לממש את מרכזיותו של החינוך החברתי בקהילה, יש לבסס את מטרותיו על יסודות ערכי הקהילתיות, שייכות, מעורבות ואת יעדיו על הגברת החוסן הקהילתי וחיזוק הזהות.

מערכת חינוך ראויה יכולה לשמש כר פעולה מרכזי לעיצוב נורמות קהילתיות, לחיזוקן ושימורן ולביסוסה של הקהילה כמקור ליצירת שייכות ומחויבות בעבור המשתתפים.

מכאן עולה שהאמצעי החשוב ביותר להפעלתה של מערכת חינוך חברתי ראויה הוא יחסי הגומלין בינה לבין סביבתה.

מערכת אפקטיבית מתרגמת אידיאולוגיה וסדר יום קהילתי לעשייה חינוכית המלווה בשיח רעיוני. במובן זה, הקיבוץ המתחדש המחפש את דרכו יכול להיעזר ואף להישען על מערכת החינוך החברתי כזירה למימוש, חידוש ועיגון של ערכיו.

אימוץ ערכי הקהילתיות אל ליבת מטרות החינוך החברתי תסייע למערכת לעגן את ייעודה כסוכן שינוי בקהילה והיקף נרחב יותר של פעילות חינוכית המכוונת לחיזוק הקהילתיות, יכול להיטיב את הזיקה בין השחקנים השונים בקהילה.

במקביל, הקהילה היא משאב מרכזי עבור החינוך החברתי בזכות היותה גורם המספק תקציב, לגיטימציה, הון אנושי, תרבות והשתייכות לוקאלית, מאפיינים שהם הבסיס ליצירת הזדמנויות לסביבה עשירה בהתנסויות חינוכיות.

לחינוך החברתי בקיבוצים ישנם יתרונות רבים על פני מסגרות חינוך בלתי פורמלי אחרות וזאת מעצם יכולתו להציע תהליך ארוך שנים בקונטקסט שמעצים שייכות קהילתית ואף קבוצתית, אך כיום יתרונות אלו באים לידי ביטוי רק בחלקם.

לכן, על החינוך החברתי בקיבוצים למקסם את כוחותיו אל מול שדה החינוך הבלתי פורמלי ולהישען על ערכים אלו ובאמצעותם להבנות תהליכים חינוכיים.

קהילתיות איננה נמדדת רק בהשתתפות של בני הנוער בפעילות התרבות של המבוגרים. ניהול עצמי של הנוער והצמחת תרבות נוער על ידי הנוער, כזו שיכולה להיות רלוונטית גם לקהלים נוספים, תסייע לבסס יחסי גומלין בין הקהילה לחינוך החברתי, במיוחד בקרב נוער בוגר.

זיהוי הצרכים של בני הנוער כקטגוריה חברתית ייחודית, ומענה באמצעות תרבות פנאי מגוונת ורלוונטית לגילים השונים, יגבירו את המחויבות של המשתתפים למערכת ואת ההשתתפות הוולונטרית.

יחד עם זאת, התייחסות לבני הנוער כאל שחקן קהילתי דורשת השתתפות רבה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות ובעיצוב קהילת הקיבוץ ועתידו.

בדומה לערך הקהילתיות שהוא ייחודי למערכת החינוך החברתי, גם שיתוף נוער בתהליכי קבלת ההחלטות יכול להיות רכיב מרכזי במטרות המערכת, ובכך להדגיש את ייחודיותה.

מערכת החינוך החברתי בקיבוץ המשתנה, מבט עדכני על פעילות, השתתפות וקשרים בין בני נוער לקהילה, מערכת החינוך החברתי בקיבוצים מתאפיינת בירידה בהשתתפותם של בני הנוער עם העלייה בגיל.

הנושא מעלה שאלות באשר לנחיצותה של המסגרת, ולהתאמה בינה לבין צרכים של בני נוער בגילים הבוגרים.

בשונה מבני נוער גיל חטיבת הביניים, עם כניסתם של מתבגרים לתיכון הם מתמודדים עם מערכת חדשה של אתגרים, וחווים ‘עליית מדרגה’ כמשתתפים צעירים במערכת החברתית-אזרחית.

בשלב זה ניתנת להם עצמאות רבה יותר, והם מקבלים החלטות אוטונומיות בשאלות איך לבלות את זמנם הפנוי וכיצד לממש את תחושת החופש הגובר. מידה רבה של אוטונומיה מאפשרת להתנסות באחריות של בַּגרּות בכך שהיא חושפת את בני הנוער למבנים מוסדיים, למדיניות ארגונית וללמידה מתוך מערכות יחסים עם מבוגרים קרובים ובאופן זה היא מעניקה להם הזדמנויות להפגין את חוזקותיהם, לגבש עולם ערכי ולקחת אחריות בעלת משמעות בעולם האמיתי.

כיום אוטונומיה מתורגמת בעיקר ל”נוהל מפתח” המעניק למשתתפים חופש לשהות במרחב החינוכי ללא פיקוח מבוגרים, אך נוהל זה איננו מממש את מלוא הפוטנציאל החינוכי של ערך האוטונומיה.

המסקנה האחרונה מתייחסת לכך שהמערכת תופסת את עצמה כארגון נפרד הפועל בתוך הקהילה וכפועל יוצא מכך, מתפתחת בתוכה תפיסה של רמת המקצועיות הנדרשת לניהול מערכת חינוך איכותית.

תפיסה זו שמה במרכז את המקצועיות, רמת הידע, המומחיות, המיומנות והניסיון של אנשי החינוך, את תכני הפעולה החינוכית ואת המטרות והמדדים להצלחה. תפיסה זו צריכה להנחות את מנהלי החינוך החברתי גם בהתקשרות עם תנועת נוער ושילובה במערך החינוך החברתי.

בהקשר זה יש לחתור למודלים שונים ומגוונים באופן שייתן מענה חינוכי איכותי, משמעותי ורלוונטי לבני הנוער ולקהילה המקומית. בנייתה של מערכת החינוך החברתי כארגון חינוכי מקצועי בתוך הקהילה תאפשר לתהליכים ארגוניים של התמקצעות להתקיים ותשפיע על קיומה של תפיסה קהילתית ומטרות ברורות, על התמדה של עובדים ועל תפיסתם את העבודה כמקצוע משמעותי.

מקצועיות תסייע למערכת למצב את מקומה כשחקן מרכזי בשדה החינוך הבלתי פורמלי המציע כיום לבני הנוער מספר רב של מסגרות השתייכות, שמרביתן מנוהלות על ידי ארגוני חינוך מקצועיים המהווים תחרות לחינוך הקיבוצי.

קיומה והמשכיותה של מערכת החינוך החברתי אינם תלויים רק ברצון הקהילה לממש את מטרותיה באמצעות חינוך, אלא גם ברלוונטיות שלה עבור המשתתפים וביכולתה להתחדש ולהציע מגוון פעילויות ותכנים חינוכיים על ידי אנשי חינוך בעלי הכשרה.

כל אלו אינם יכולים להתממש ללא ניהול מקצועי של המערכת והכרה בחשיבות ההתמקצעות לפיתוח עתידי של התחום בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית.