על קן הגבעות הראשון שעוזבות את עמק זבולון, ומתאספות לתחילתו של הגליל התחתון, הוקם לפני 70 שנים, סמינר אורנים ואיתו מסלול הגיל הרך.
במרוצת השנים הוכשרו במסלול אלפי מחנכות. המסלול הלך והתבסס והיווה מעיין נובע לרעיונות פדגוגיים.
הסמינר, לימים המכללה ולאחרונה המרכז האקדמי לחינוך וחברה אורנים, החזיק בתפיסתו משחר לידתו מחויבות רחבה לחברה הישראלית.
“לא נעלמה מעינינו הצופות אל החברה הישראלית המצוקה ההולכת וגדלה של החינוך בגיל הרך”, מספרת אורית דרור, מנהלת המכון הישראלי לחינוך בגיל הרך, “ראינו כיצד התהליכים החברתיים מזמנים להורים את הזכות וההכרח לצאת אל חיקה של העבודה, הקריירה, הפרנסה, איך שעות הפעילות של הגנים לא תואמים את שעות העבודה המתארכות של ההורים, איך נולדים ה”צהרונים”.
איך המעונות נפתחים בבתים, במרפסות, במחסנים. איך הגנים הופכים להיות צפופים, איך הולך וגובר המחסור במחנכות שנות ינקות ובסייעות בגנים ואיך מצב זה מאפשר לכל מי שמחפשת פרנסה, להיות מחנכת, מטפלת, סייעת, מפעילת צהרון.
חלק מהמסגרות הפכו להיות מקומות מסכנים עבור הילדים”.
במילים אחרות, החינוך בגיל הרך, השער לחיים, מזמן לרב התינוקות, פעוטות וילדים בישראל שער לא מספיק טוב, לא פותח ומפתח אפשרויות. במיוחד כשמדובר בקבוצות מוחלשות.
ישראל השאירה את הגיל הרך כשטח הפקר.
“צפינו, התכווצנו והבנו, שזו המשמרת שלנו”, אומרת דרור, המכללה שלנו היא מכללה ציבורית לחינוך.
מתוקף כך ובודאי עם הDNA שלה, היא מחוייבת פעם אחת לחברה בכללותה ופעם שניה כדוגמה לסטודנטים שלה להיות אקטיביסטית.
נשמע כמעט מובן מאליו, אך בפועל זה לא.
הציפייה הטבעית מהאקדמיה היא מחקר והוראה. אנחנו חרתנו על דגלינו גם אקטיביזם.
“לאט לאט התחלנו לארגן את פעולותינו, להעלות אותן לנתיב אסטרטגי ברור ומחוייב: הקמנו את המכון הישראלי לחינוך בגיל הרך.
המכון יושב תחת משרד הרקטור, עובדה המסמנת את חשיבותו בעיני הנהלת המכללה.
מטרתו של המכון לקדם את כלל המקצועות העוסקים בגיל הרך וכן את המעמד המקצועי של העוסקות בתחום והוא פועל בשלושה ערוצים: הכשרות איכותיות, מחקר וקידום מדיניות”.
הנהלת המכון כוללת שש נשות גיל רך המכהנות בתפקידי מפתח במכללה אשר ביחד, מתכללות את כלל הפעולות של 60 נשות ואנשי הסגל בתחום, חלקם בוגרות ובוגרי תוכניות התואר השני של אורנים.
המכון יצר שותפויות אמיצות עם שחקנים משמעותיים נוספים שעומלים רבות על מנת לקדם את התחום, ארגוני מגזר שלישי, פילנתרופיה (ובעיקר קרן ברכה, יד הנדיב, קרן ון ליר, וקרן רוני), ענפים שונים במשרדים ממשלתיים ובמיוחד משרד החינוך, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות ומכללות אחרות, ארגוני הורים, גופים המפעילים מעונות, וקבוצות של מחנכות בגיל הרך.
השנה האחרונה הייתה שנה בה המכון כבר ביסס את מעמדו ברמה הלאומית וביסס שגרות המקדמות את מטרתו: “ייסדנו עם עמותת ה-121 את כנס המדיניות לגיל הרך המפגישַ פוליטיקאים עם ארגונים מובילים בתחום, ייסדנו את הכנס המקצועי הראשון לכלל מחנכות שנות הינקות עם מרכז דואט מאוניברסיטת בן גוריון, ככה זה כשפריפריה דרומית וצפונית נפגשות, הקמנו תכנית מנהיגות יוקרתית למנהלות מעונות על מנת שהן תצטרפנה לאקטיביזם בתחום, גם פעילות זו עם עמותת ה-121.
הוצאנו לאור ספר אינטרנטי וחינמי ראשון המיועד למחנכות שנות ינקות בעקבותיו כמה קבוצה המונה מאות מחנכות שנות ינקות, ערכנו תוכניות למנהלות מרכזי גיל רך בצפון.
ערכנו סמינר גיל רך לצוערים לשלטון המקומי, הכשרנו מחנכות שנות ינקות, מדריכות, יועצות ומנהלות מערכות גיל רך בתוכניות המטפחות את התודעה הפדגוגית והמקצועית.
ביחד עם עיריית נוף הגליל, משרד החינוך וקרן רש”י פיתחנו תכנית עירונית ליישובים המתאפיינים ברב תרבותיות ורב לשוניות.
בחלקים מהפעילות שילבנו את הסטודנטיות והבוגרות של התארים הראשון והשני שלנו ובכך הגדלנו את מעגלי ההשפעה והמשפיעות.
זהו.
הדרך כבר ברורה לנו.
רב הילדים בישראל זקוקים לחינוך טוב יותר. רב המחנכות בגיל הרך חייבות אף הן להיות מטופחות יותר, להינשא על כפיים. הן משרתות ציבור במובן הנעלה והרחב של המילה הפקדנו בידיהן את היקר מכל.
המכון הישראלי לחינוך בגיל הרך שהקמנו באורנים הוא קבוצה שהרגישה שהיא עם והתחילה ללכת בגאווה ומחויבות”.
