ולאא סבאג מחיפה, טכנאית רנטגן בבית החולים רמב”ם מזה 4 שנים, בסך הכול נסעה לשבת של כיף עם משפחתה בסחנה, כשלפתע שמעה צרחות ממרחק של כמה עשרות מטרים בלבד ממקום מושבה ולא נשארה אדישה.
“הייתי עם המשפחה שלי: אמא, אבא ואחותי הגדולה ויעאם שגם עובדת ברמב”ם.
הגענו בבוקר ב8 וחצי, לידנו ישבה משפחה עם נער בן 18 עם אוטיזם. רציתי לשמח אותו, שמתי קצת מוזיקה ודיברתי אתו ואכלנו ביחד אננס טרי.
אחר כך התיישבתי עם אחותי ושתינו קפה. אני זוכרת שאמרתי לה שהמטרה שלנו, של כל אחד מבני המשפחה, היא לשמח אחרים וכמה סיפוק זה נותן לי. היא הסתכלה עליי ואמרה לי ‘נכון’.
לא נכנסתי למים, שזה לא הגיוני כי היה חום מטורף, אלוהים כאילו הכין אותי.
בערך באחת וחצי בצהרים זה קרה, שמענו צרחות היסטריות. בחיים לא שמעתי כזה דבר.
לא שאלתי כלום, קפצתי ורצתי, בלי לחשוב.
כולם צעקו עליי: “לאן את הולכת??’ צעקתי להם: ‘אני הולכת לעזור”.
כשהגעתי לאזור ראיתי המון אנשים ושמוציאים מישהו מהמים. רצתי כמו שלא רצתי בחיים. מלא אנשים סביבו. חלק רצו לעזור, חלק סקרנים. בידיים שלי הרחקתי אותם כדי להגיע אליו.
בפחות משנייה ראיתי שאין לו צבע בפנים, כולו כחול. בודקת דופק, אין דופק. הבחור שאחר כך הבנתי שהוא המציל, התחיל לעשות החייאה אבל הוא בן אד ואנשים במצבים כל כך לחוצים עושים טעויות.ראיתי שהוא לא מבצע את ההחייאה נכון.
התחלתי לדבר בכל שפה אפשרית, ביקשתי ממנו לעזור לו. אין זמן לנוח. אנחנו מחזירים אותו. ביצענו החייאה ביחד במשך זמן רב מאוד.
אחרי בערך 35 דקות הוא חזר להכרה.
אנשים סיפרו לי שהיה בלגן, שמחאו לי כפיים אבל אני לא שמעתי כלום. רק רציתי להרגיע את ההורים שלו ואת אשתו, הרגשתי שהם חייבים שמישהו ידבר איתם.שאלתי את המשפחה איך קוראים לו? נביל.
דיברתי אתו, אמרתי לו ‘נביל כל הכבוד, מד”א בדרך. לא הולכים לישון עכשיו. אתה איתי? תן לי סימן’ הוא עשה לי תנועה עם העפעפיים. ‘לא לנוח נביל, תילחם’.
הוא בן 43, בחור גדול, אשתו אמרה שהוא יודע לשחות, איך זה קרה?
אחרי שמד”א לקחו אותו, תחקרתי את המשפחה. שאלתי אותם אם יש משהו שאנחנו צריכים לדעת, ואז הם אמרו לי שלפני כמה חודשים הוא עבר אירוע מוחי. מיד יצרתי קשר עם בית החולים, שידעו שכנראה שהוא עבר שוב התקף.
נביל ניצל בנס. הוא חי. הוא נושם.קשה לו לדבר. אבל אשתו מספרת שהוא כל הזמן הוא אומר את השם שלי ואני רק אומרת כל הזמן שהעיקר שהוא אתנו, ואני מקווה שהוא ישתפר. כמה נרות הדלקתי בחודש הזה בשבילו.
אנחנו בקשר, כל יום. אמרתי לו ‘נביל, מעכשיו אתה שוחה רק באמבטיה. אנחנו רוצים אותך חי ובריא’.אלה הערכים שעליהם גדלתי: אנושיות. לעזור, לא משנה למי ולמה. העיקר שהצלחתי לעזור”.
