ההורים ששרדו את השואה, סגירת המעגל היכן שהכל התחיל, הגשמת החלום להקים משפחה גדולה וסבתא חנה הגיבורה שניצחה.
סיפור הניצחון שלי ושל משפחתי מתעצם ומקבל משמעות מדי שנה, ככל שהמשפחה שלי ממשיכה להתרחב ולגדול.
כבת לשני הורים ניצולי שואה, אבי, שלחם בפרטיזנים ובחר לא לדבר על אותם ימים, “לא הייתן שם ואתן לא צריכות לדעת” ואימי מנגד, תמיד סיפרה על הזוועות אותן חוותה כנערה בת 14 שאבדה את כל משפחתה, הורים ושתי אחיות קטנות.
היא נותרה יתומה עם שתיהן, ניסתה לשמור ככל שיכלה ואיבדה אותן.
אמי הייתה בשתי מחנות ריכוז, עבדה עבדות פרך, וצעדה בצעדת המוות ושרדה.
אבי ברח מהרכבת עם סבי וחי ביערות כפרטיזן וזה מה שאני יודעת על מה שעבר עליו, הוא גם אבד את אמו ואחיו.
התיאורים של אמי היו כואבים לשמיעה, סיפורים שקשים גם לדמיון, לאחר שנים ארוכות של קושי להתמודד, החלטתי לעשות שינוי, כששמעתי את הטייס שטס מעל אושוויץ גאה במגן הדוד שעל מטוסו, הבנתי שאני חייבת לעשות את המסע לפולין ועלי דגל ישראל.
לפני מספר שנים, ביוזמת ‘מכבי שירותי בריאות’, יצאתי לראשונה בחיי למסע בפולין, עטופה בדגל ישראל, הגעתי למחנות ההשמדה בטרבלינקה, מיידנק, אושוויץ וליערות בקברים ההמוניים של הנרצחים. אמא שלי שרה לאחותי ולי את השירים ששרו אז ואנחנו למדנו אותם ובעצרות בבית הספר ובשכונה התבקשנו לשיר, החלום שלי היה לשיר גם שם על אדמת פולין.
אז שרתי באחד הטקסים את פונאר, כשהיינו בבית כנסת שנחרב בפוגרום ושם שרתי במלוא העוצמה את כל שאני עברתי כדור שני לשואה, מאותו רגע חיי השתנו.
מאז ועד היום זכיתי בכוחות מחודשים להסתכל על העבר של משפחתי, הצלחתי לסגור חור שהיה פתוח ולהיות יותר שלמה.
בזכות אותו רגע, מדי שנה ביום השואה אני מקפידה בדרכים שונות לספר בגאווה את הסיפור שלנו. הרגש והדמעות נוגע בכל קשת האוכלוסיות, בקהילה הגאה, בפגועי נפש, בתלמידי תיכון ואפילו בתקופת הקורונה בזום בפני נערים בתנועת נוער. המכנה המשותף שזה נוגע לכולנו עמוק ברגש.
המונח “סבתא חנה ניצחה” טמון בסיפורה של אימי חנה עליה השלום שחלמה על משפחה גדולה ומאושרת.
לאורך השנים תמיד היינו משפחה קטנה ומצומצמת, ללא הרבה בני משפחה. את החגים והשבתות היינו עושים בבתי מלון, עם חברים קרובים. מאז שהורי שרדו את השואה בגבורה, כנגד כל הסיכויים, זכיתי עם אחותי להגשים עבורם את החלום בדמות המשפחה הגדולה שתמיד רצו לי ולאחותי יש 16 נכדים ביחד.
גם השנה אעמוד זקופה מול בני נוער רבים ואשתף בשקיפות מלאה על החיים לגדול לצד הורים ניצולי שואה, אחשוף הקלטות של אימי מספרת על המראות הקשים, אספר כיצד הסיפורים עצבו אותי לאורך השנים וכיצד השפיעו על ההחלטות בחיי.
בעיקר, עד יומי האחרון, אדאג לספר ולהשמיע בפני רבים את מה שהיה שם בכדי שתמיד נזכור ולא נשכח לעולם שסבתא חנה ניצחה.
הכותבת היא שלומית ישי, רוקחת מחוזית של מכבי שירותי בריאות בצפון.
