מאחורי המילים, ישנו סיפור פשוט של אהבה. אהבה של איש לטייס, אהבה של אבא לבנו, אהבה של אחים ואחיות למקצוע שבחרו ולבני אדם. כולם שלובים במסר אחד.
שרון קראוס, סגנית אחות אחראית בפנימית ד’ ברמב”ם: “לפני כשבוע הגיעה למחלקה שלנו מטופלת. לא משהו מסובך. הייתה יומיים בגלל אלרגיה כלשהי והשתחררה.
בזמן שהייתה שם שוחחנו איתה ועם בעלה, הכרנו קצת דרך שיחות חולין, הם עטו את המסכות הללו והסבירו לנו שמדובר במפעל הנצחה של הבן שנהרג במסגרת השירות הצבאי.
בכל שנה הם עושים אירוע גדול לזכרו, השנה לא התאפשר בגלל הקורונה ולכן החליטו להדפיס את המסכות.
הסיפור ריגש אותי מאוד, נכנס לי ללב, ביקשתי כמה עבורי.
יום למחרת קיבלתי קופסא שלמה, מאז הרבה מהמחלקה מסתובבים עם המסכות האלה. זו מחווה יפה בעיני”.
אחת עשרה שנים אחורה, ב-26 ליולי, 2010, התרסק מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי, במסגרת טיסת אימון שבוצעה ברומניה. הצוות כולו, ארבעה טייסים, שני מכונאים מוטסים וקצין רומני, נהרגו. בין ההרוגים היה גם סגן ניר לקריף, תושב קריית אתא, בן 25, במותו, שהותיר אחריו אישה בחודשי הריון מתקדמים.
מאז מותו הפך אביו, יובל, את הנצחתו למשימת חייו. אם דרך התנדבות, שיתופי פעולה עם עמותות שונות, הרצאות או אירועים מרובי משתתפים, ניר ומה שסימל עבור אוהביו, הם מה שעומד במרכז העשייה הזו.
בשנים האחרונות לקח יובל את אהבתו של בנו לטייס ולטיסנים והפך אותה למפגן שנתי מרשים, בהשתתפותם של אלפים, אולם השנה, מפאת הקורונה לא ניתן היה לקיים את האירוע: “ניר בלב שלי בכל עת”, אומר לקריף,“בכל דבר שאני עושה ובכל מחשבה, הוא מניע אותי לעשייה חיובית. כזו שמשנה תפיסה וחיים. המסכות הודפסו לחלוקה באירוע הטיסנים השנתי שתוכנן לשנה הזו, אך לבסוף בוטל. מאז אני מחלק את המסכות הללו בכל מקום שאליו אני מגיע.
אפילו בבית החולים שבו טופלה רעייתי במסירות, זה גורם לאנשים לשאול, לתהות, לברר, לדבר על ניר. להבין שיש דברים שהם גדולים יותר ממה שקורה כאן ועכשיו, פעולה פשוטה שמעוררת מחשבה עמוקה. זו המטרה”.
בפנימית ד’ ברמב”ם מטפלים באלפי חולים בכל שנה. כולם חשובים, אך לא כולם משאירים חותם.
את משפחת לקריף ואת הבן ניר ז”ל, לא ישכחו שם עוד הרבה זמן.
