עד שנת 1987 המחוקק הישראלי מילא פיו מים בכל הקשור להליך הפונדקאות, באותה השנה נחקק חוק האוסר על כך בחקיקת משנה. לאחר פרשת נחמני שהועלתה על סדר היום הציבורי בשנת 1991 הוקמה ועדת אלוני, לאחר שזו הציגה את מסקנותיה בשנת 1994, חוקק בשנת 1996 חוק המסדיר את הנושא בחקיקה ראשית והוא החוק לנשיאת עוברים.
בני הזוג נחמני היו נשואים, רותי נחמני חלתה במחלה ממארת ונאלצה לעבור ניתוח לכריתת רחם. בני הזוג לא איבדו את תקוותם להוליד ילדים והחליטו לנסות הפריה חוץ גופית. באותם ימים חל איסור בישראל להשתיל ביציות מופרות ברחמה של “פונדקאית” והעלויות של התהליך בחו”ל היו יקרות מנשוא. הזוג יצא למאבק משפטי במטרה להוזיל את התהליך על ידי כך שההפריה תתבצע בישראל ואילו ההשתלה ו”הפונדקאות” יתבצעו בארצות-הברית. באמצע שנת 1991, הסתיים המאבק ומשרד הבריאות הסכים לתכניתם של רותי ודני, להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין והזוג החל בתהליך.
למרות כל מה שעברו בני הזוג, בשיאו של התהליך עזב דני את הבית, עבר לגור עם חברתו ואף הביא איתה לעולם ילדה, לאור השינויים סירב דני להשתלת הביציות המופרות. הסירוב העמיד את רותי במצב בלתי אפשרי, היא כבר הייתה באמצע הטיפולים שהכאיבו והשפיעו על גופה והפסקתם פירושו שתאבד את הסיכוי האחרון שלה להיות אמא.
מה משקל רצונה של גב’ נחמני? מה משקל רצונו של מר נחמני?
למרות סרובו של דני, פנתה רותי לבית החולים שבו הוקפאו הביציות המופרות ונתקלה בסירוב מצד בית החולים, לאור סירובו של בית החולים הגישה רותי תביעה אל בית המשפט המחוזי שבתורו קיבל את בקשתה. לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי ערער דני לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע כי הסוגיה מורכבת ובעייתית ועל כן יש לדון בה בהרכב רחב של שופטים וזאת בגין הסיבה הרגישה של הפרשה והמהומה שהציפה את הציבור הרחב. פרשה זו הייתה כל כך סבוכה ומשכך היא הביאה למצב שבו לראשונה בית המשפט העליון דן בדיון נוסף בהרכב נרחב של אחד-עשר משופטי בית המשפט העליון.
בערעור בבית המשפט העליון נקבע ברוב דעות, כי לא ניתן לכפות הורות בכוח כיוון שהזכות שלא להיות הורה מעוגנת בערכי יסוד של המשפט ובכללם בזכות לפרטיות, לבחירה החופשית, לאפשרות להגשמה עצמית ובזכות לקבל הכרעות אינטימיות ללא התערבות המדינה ובכך גוברת על הזכות להיות הורה.
פסק הדין עורר הד ציבורי ואי לכך הפרשה הובילה לדיון נוסף בבית המשפט העליון לאחר ערעור של גב’ נחמני על פסק הדין, בערעור הנוסף התהפכה ההחלטה ונקבע כי הזכות להורות גוברת על הזכות לכך שלא ניתן לכפות הורות. המרכיב שהכריע את ההחלטה הוא הזכות לחיים.
לבסוף נערך גישור בין הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט בו העניק מר נחמני את הזכות לגב’ נחמני להרות מהביציות המופרות נשואות המחלוקת.
מקרה נוסף שבו ניתן לראות כי הליך הפונדקאות עלול ליצור דילמות מוסריות והתנגשויות לא מעטות בכל הקשור להורות ביולוגית והורות משפטית, בפרשת Baby M.
בשנת 1984 מארי וית’הד אישה נשואה בעלת שני ילדים אשר לא סיימה את לימודיה בתיכון ראתה מודעת דרושים ממרכז פוריות בניו יורק, במודעת הדרושים נכתב כי דרושה אישה לשם ביצוע הליך של פונדקאות עבור זוג, אליזבת וויליאם שטרן, אשר נבצר ממנו להעמיד צאצאים בזכות עצמו.
אליזבת הייתה פוריה אך סבלה ממחלה שהייתה עלולה לגרום לסיבוכים במהלך ההריון עד לכדי מצב של שיתוק של אליזבת. החוזה שנערך בין בני הזוג שטרן למארי כלל התחייבות שלאחר שמארי תעבור תהליך הזרעה מזרעו של וויליאם היא תוותר על זכויותיה ההוריות כלפי הינוקא לטובתה של אליזבת.
בתאריך 27 למארס 1986, ילדה מארי ילדה בשם שרה, לאחר יממה בה העבירה את חזקתה ההורית לטובת הזוג שטרן התחרטה מארי ולאחר איומי התאבדות דרשה בכל תוקף לגדל את שרה בעצמה. בני הזוג שטרן כתגובה הוציאו צווי מעצר למארי ולבעלה והביאו להקפאת חשבון הבנק שלהם.
בית המשפט בניו ג’רזי, בערכאה הראשונה, פסק כי ישנו חוזה בין בני הזוג למארי ושטובת הילדה היא גידולה על ידי בני הזוג שטרן. הפרשה הגיעה לבית המשפט הגבוה בניו ג’רזי וזה הורה להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שפסק כי החוזה בין בני הזוג למארי נוגד את תקנת הציבור ונוכח זה יש לשפוט את העניין מחדש כשטובתה של הילדה היא שעמדה בראש ולא החוזה.
לבסוף בית המשפט לענייני משפחה בניו ג’רזי פסק כי המשמורת תוענק לוויליאם שטרן, כאשר למארי יהיו זכויות ביקור.
הכתב המשפטי באתר, אורי סלומון, עורך דין ומגשר בעל תואר שני במשפט ובריאות, עוסק בתחום הרשלנות הרפואית.
