המדובר בפרשה חריגה בחומרתה, במסגרתה הנאשם, ששימש במסגרת “שנת שירות” סייע בכיתה א’ בבית ספר יסודי, ניצל באופן בוטה את האמון שניתן בו ואת פערי הכוחות והגיל וביצע עבירות מין קשות בתשע ילדות בנות כשש, כולן תלמידות כיתה א’.
לעמדת הפרקליטות בהודעת הערעור, “עונש של אחת עשרה שנות מאסר בגין פגיעה מינית בתשע ילדות בנות שש, שכללה בין היתר ריבוי עבירות אינוס בנסיבות מחמירות בשלוש מהן ועבירה של אינוס בנסיבות מחמירות באחת מהן, אינה משקפת באופן הולם את ההכרה בכך שכל נפגעת היא עולם בפני עצמו ולכל אחת ואחת נגרמו נזקים שילוו אותה בהמשך דרכה”.
באמתלה של סיוע לילדות במהלך השיעור, אנס הנאשם ארבע מהן ולגבי שלוש מתוך ארבע הקטינות, מדובר היה באירועים שחזרו על עצמם.
בבנות נוספות מאותה הכיתה, ביצע הנאשם מעשים מגונים חמורים, כמו כן, ביצע הנאשם מעשים מגונים בחלק מהקטינות, בעת שליווה אותן לשירותים, באמתלה של סיוע בשטיפת ידיים.
המעשים בוצעו על פני פרק זמן של כשלושה שבועות, רובם בוצעו בתוך הכיתה במהלך שיעור, בנוכחות ילדי הכיתה, מורה וסייעת.
בית המשפט המחוזי בחיפה, כב’ הרכב השו’ י’ ליפשיץ, ג’ ציגלר, וש’ מנדלבום, הרשיע את הנאשם ב-10 אישומים בגין ביצוע ריבוי עבירות מין של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות ועוד וגזר עליו עונש של 11 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות בסך כולל של 130,000 שקלים.
מכאן הערעור, במסגרתו מבקשת הפרקליטות מבי המשפט העליון להחמיר את עונשו של הנאשם באופן משמעותי.
לעמדת הפרקליטות בערעור, שהוגשה על ידי מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו”ד רחל מטר ועו”ד לינור בן אוליאל, לא ניתן להפריז בחומרת הפגיעה של הנאשם בילדות רכות, אשר זה עתה התחילו את לימודיהן בבית ספר.
הילדות נפלו קורבן למאוויו המיניים של הנאשם, במקום אשר אמור להיות עבורן מוגן ומגונן, על ידי אדם שהיה מבחינתן חלק מהצוות החינוכי, דמות סמכותית שמצופה מהן לכבד ואמורה להטיב עמן.
בערעור צוין, כי “העונש הכולל שנגזר על הנאשם קרוב לעונש ההולם עבור מעשה אינוס אחד בנסיבות החמורות כל כך שבמקרה שבפנינו.
אונס של ילדה כה צעירה במהלך שיעור, בשטח בית הספר לצד הפגיעה הפיזית והנפשית מעצם היותן של המתלוננות קרבנות של עבירת מין, מעשיו של המשיב ערערו מעצם טבעם את היכולת של המתלוננות לתת אמון בסיסי בסביבתן ולחוש בטוחות”.
לעמדת הפרקליטות, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק גם למסוכנות חסרת התקדים של הנאשם הנלמדת בראש ובראשונה מהמעשים עצמם, עבירות מין חמורות ביותר שחלקן הגדול בוצע בנוכחות עשרות עדים, מעשים שנעשו תוך ניצול הגישה שיצר לעצמו הנאשם למתלוננות, ניצול המעמד שניתן לו כדמות חינוכית, ניצול פער הגילאים וניצול גילן הצעיר במיוחד של המתלוננות.
בהודעת הערעור צוין, כי “שגה בית משפט קמא כשלא נתן משקל מספיק לצורך להגן על הציבור מפניו של המשיב ולהרחיקו לתקופה ארוכה ביותר, שתמנע ככל הניתן פגיעה בקרבנות נוספים”.
