נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בערב הצדעה לעדה הדרוזית: “בפתח דבריי אני מבקש להתייחס לאירועי השעה, לאמץ אל לב כולנו את משפחות כלל הנפגעים במתקפת הטרור בצפון הבוקר, ולהתפלל לרפואת הפצועים בגוף ובנפש.
אלה ימים מתוחים ומורכבים מאד לכולנו, בכל רחבי הארץ, לאחר שאיראן וכלל אויבינו בציר הרשע הצהירו על כוונתם לתקוף אותנו בעוצמה בקרוב.
מדינת ישראל ערוכה להתמודד עם האיום הרב זירתי הזה.
יש לנו יכולות צבאיות מהשורה הראשונה. יש לנו חיל אוויר ומערכות הגנה רב מימדיות, משוכללות ומתקדמות ביותר, שעומדות בדריכות ומוכנות.
יש לנו מודיעין מעמיק. יש לנו מערכות חירום והצלה ועורף ערוך יותר משהיה אי פעם. יש לנו בריתות מדיניות ובטחוניות ושותפות המחויבות לסכל כל פעולה של האויב. בראשן: המעצמה החזקה בתבל, ארצות הברית, שמחויבת לביטחוננו. ועם זאת, יכולות ההגנה האלה לא מבטיחות הרמטיות מוחלטת.
לכן, גם לעורף יש תפקיד משמעותי בשמירה על החוסן הלאומי. עלינו לנהוג באחריות, להישמע להנחיות, לשמור על קור רוח, וכמובן לא להתבייש לקבל תמיכה, גם רגשית. זה חשוב ונכון. אנחנו בימי מבחן וחשוב שנעמוד ונצלח אותם יחד.
אני מייחל מכאן להצלחת חיילי צה”ל וחזרתם בשלום, ולהשבתם המהירה של אחיותינו ואחינו החטופים לנוף מולדתם – האזרחים והחיילים, החיים, ומי שעלינו להביאם למנוחה נכונה בישראל.
זו החובה הבסיסית והעליונה ביותר של מדינה לאזרחיה: להשיב בנות ובנים לגבולם.
מכובדיי. אני עומד כאן היום בשם עם שלם, וגאה כל כך להצדיע לאחינו ואחיותינו: אחים לחיים משותפים, אחים לבניין חברה משגשגת, בני ובנות דִין אַ-תַּוְחִיד, דת הייחוד, העדה הדרוזית בישראל.
החיבור בין העדה הדרוזית ליישוב היהודי בארץ ישראל, ולמדינת ישראל, חיבור ששורשיו נטועים עמוק עמוק מקדמת דנא, בקשר בין משה ליתרו, התחדש עם כריתת ברית החיים ביננו כאן, על הארץ הזאת, לפני דורות רבים. בנות ובני העדה הדרוזית, שהחלו לרקום קשרים עם היישוב היהודי בארץ עוד בטרם קום המדינה, הפכו לאחר הקמתה לבשר מבשרה של החברה הישראלית.
פרקים רבים נכתבו בספר דברי הימים של ברית האחווה בין עמינו, וכולם משקפים אמת ברורה: לטוב ולמוטב – אחים אנחנו, גם בזמני המשבר והקושי, וגם בשגרה, ובשמחות, ובחיי היום יום.
המערכה הכבדה שאנו מנהלים כיום נגד ארגוני הטרור, ומבקשי נפשנו הנפשעים, כל בני הארץ הזאת, מכל העדות, האמונות, הדתות ואורחות החיים, היא פרק נוסף בסיפור של הברית ביננו. מדינת ישראל שילמה ומשלמת מחיר כבד וכואב במערכה, מחיר שמשתקף גם בבנותינו ובנינו מהעדה הדרוזית, בשר מבשרנו, שנפלו ונרצחו במלחמה, בחזית ובעורף.
רק לפני פחות משבועיים, ליבה של מדינה שלמה נשבר לרסיסים, למשמע בשורת האיוב על מקפת הטרור הנפשעת של חיזבאללה על מג’דל שמס, בה נרצחו ילדינו התמימים והטהורים. אני שב ושולח מכאן תנחומים בשם העם כולו, למשפחות השכולות שעולמן חרב ולעדה הדרוזית כולה.
אין מילים שיוכלו למלא את החלל שנפער בלבבות, אבל אני מייחל ומתפלל בכל ליבי, שתדעו מזור, מרפא ונחמה.
בחודשים האחרונים הייתה לי הזכות לפקוד, כנשיא מדינת ישראל בשם מדינת ישראל כולה, משפחות של גיבורי ישראל רבים, בני העדה הדרוזית, שנפלו חלל במערכה והותירו לנו צוואת נצח, לדבוק זה בזה, לשלב חיים, ולנצח.
ההבנה העמוקה הזאת, שכולנו חייבים לעמוד יחד מול האויב, ולהמשיך ולבנות את החיים המשותפים שלנו בישראל – למרות כל האתגרים ובמידה רבה בגלל כל האתגרים, מהדהדת אצלי מילים אחרות שנזכרתי בהן לפני יום הזיכרון האחרון, כאשר ביקרתי במתחם יד לבנים הדרוזים, בבית אוליפנט בדליית אל כרמל, שם שהה, לפני כמאה שנה, נפתלי הרץ אימבר – מחבר מילות ההמנון הלאומי.
כן, מכובדיי, המילים “עוד לא אבדה תקוותנו” מפעמות בצוואתם של כל הנופלים הקדושים בני העדה הדרוזית במערכות ישראל. עוד לא אבדה תקוותנו, תקוותנו לחיים משותפים, שמבוססים על “אזרחות מלאה ושווה” ככתוב במגילת העצמאות, על כבוד ועל הוגנות, על ביטחון, ואמונה בחיים של אחווה בין כל הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית.
בחודשים האחרונים פקדתי, כאמור, עשרות רבות של משפחות שכולות, משלל אמונות, דתות ואורחות חיים – בהן דרוזיות וערביות, בכל רחבי הארץ; שהציפו שוב ושוב שהן מרגישות “אזרחים סוג ב’“.
אני מבקש להיות כאן ברור וחד: עלינו לפעול בכל דרך לכך שבנות ובני העדה הדרוזית יזכו ליחס שווה, ללא סייג, מצדה של המדינה. הדיבורים על אחווה, על סולידריות ועל שוויון, לא יכולים להישמע רק בלוויות ובימי אבל ויגון, ואסור שהם יישארו בגדר דיבורים.
זה לא יכול להימשך ככה, והפתרון הוא בראש ובראשונה בחקיקה שתביא אחת ולתמיד לידי ביטוי את השותפות הישראלית ואת השוויון האזרחי בישראל.
הדברים נכונים כמובן גם לסוגיית הקרקעות והבנייה. מדובר באתגר גדול שבסופו של יום יוצר כאב עמוק. עלינו להתמודד עם הסוגייה הזאת באומץ ובשותפות, ולפעול ביצירתיות ובנחישות. כפי שרבים כאן יודעים, השנה השקתי, בעצה אחת איתך, ידידי השיח’ מואפק טריף, מתווה חנינות ייחודי וייעודי שמבקש להושיט יד רגישה ומכילה לבני העדה בכל הנוגע לקנסות המושתים בתחומים הללו.
אני אומר כאן שוב את שאמרתי בעבר: דלתי פתוחה לכל מחשבה, עצה וחזון שיוכלו לקדם את השותפות הישראלית, גם בנושא הזה.
הגיע הזמן לעשות מעשה, ולצעוד צעדים חשובים, ברמה הלאומית והמוסדית, שלא יגבירו רק את הלכידות ותחושת השייכות, אלא בעיקר את החוסן הלאומי שלנו.
אני מבקש להודות לך, ידידי השיח’, על שאתה מנהיג את העדה הדרוזית בישראל כבר עשרות שנים, בחכמה, במתינות, בדרך ארץ ובצניעות מעוררי הערכה. העדה הדרוזית היא חלק חשוב ביותר, מרכזי, מהפסיפס הישראלי, ותרומתה הייחודית, המחוברת לשורשים ולערכים של קהילתיות, חסד ונתינה, משקפת את פנינו היפות ביותר.
יש לך חלק משמעותי בכך – בצמיחתה של העדה לאורך השנים, ובהשפעה המבורכת שלה על מדינת ישראל כולה – ואני מודה לך על כך מעומק הלב.
תודה לך ידידי ד”ר אמיר ח’נפיס, יו”ר המרכז הישראלי-דרוזי, מיוזמי היום הזה, על היוזמה והפעילות המרשימה.
ולכל העושים במלאכה, תודה לכם על הכנס החשוב הזה, ועל ההזדמנות לבוא לכאן בשמו של עם שלם, שמצדיע לכם, מחבק אתכם, ואומר בקול ברור, שלא משתמע לשתי פנים: עוד לא אבדה תקוותנו.
אחיות ואחים אנחנו.
לעולם”.
