בכל ימי האישה בארבע השנים האחרונות, לא הרגשתי שאני חוגגת את הנשיות שלי באופן מיוחד, פשוט עשיתי מה שאני צריכה לעשות. לעבוד, לפרנס את הבן שלי ולחיות את החיים הכי טובים שאני יכולה.
אני לא יודעת מה זה אומר להיות אישה, לעומת להיות גבר, כי מעולם לא הייתי אחד כזה. אני כן יודעת מה אני ומי אני.
אני אחת שממציאה לעצמה את החיים ואת העיסוק.
אני אחת שלא נכנסת לתקרות זכוכית שהמצאתי לעצמי.
או שהחיים המציאו לי, חד הורית מפרנסת יחידה למשל.
אני אחת שמאמינה שהכל אפשרי ואני אחת שאוהבת להיות יצירתית ולחבר בין תחומים.
אז אני מתחילה שניה בכל זאת מההתחלה.
בשנת 2013 עברתי להודו עם הבן שלי, חשבתי לי איפה הכי יהיה לי זול לגור, בהתחשב בזה, שאני המפרנסת היחידה ואין לי תמיכה כמו מזונות. הודו, היא עלתה לי. אמרתי לעצמי שאני אסע לשם, ממילא אני עובדת מהבית, מה זה משנה מאיפה?
הגעתי להודו עם הבן, לדרום גואה. בחרתי את המקום הזה כי ידעתי שיש שם גן מערבי וידעתי שאני אצטרך את השקט שלי כדי לעבוד. אקלמתי את הבן בכמה ימים בגן והתחלתי לעבוד.
עבדתי כחודשיים וההכנסה ירדה, הצורך שלי לפרנס את הבן שלי העלה בי את היצירתיות, אני תמיד אומרת, הכורח הוא אבי ההמצאה וככה התחלתי לשאול אנשים אם הם רוצים משהו מהודו?
בחודשיים הראשונים התנפלו עלי בבקשות ולאחר מכן, התחלתי ליזום ולאצור את התערוכה של עצמי, שהתרחשה לי בדף. העליתי מוצרים שאהבתי, חיפשתי את השונה בכל מקום והתרגשתי יחד עם כל מי שקנה ממני. הבנתי ממש על ההתחלה שמי שקונה ממני, לא רק קונה את המוצר, אלא גם פיסת נוסטלגיה, געגועים נופים אחרים והשראה.
“האמא הזאת שמצאה דרך מקורית לממן את הטיול שלה”, אמרו עלי.
אבל אני לא טיילתי, אני נדדתי. קבעתי מקומות על המפה של המסלול שלי, לפי איפה אזורי הקניות השווים במזרח. הרגשתי כשאני קונה לאחרים, שאני כאילו אוכלת שוקולד אבל בלי הקלוריות, שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות.
פתאום הרגשתי שהכל אפשרי והתחלתי גם לעצב מוצרים ייחודיים עבור הלקוחות שלי, זה היה מדהים, כי כאן נכנס הראש המסחרי שלי לעבודה. אותו מוצר בשינוי קל, מוכר הרבה יותר, זו הגאונות שלי וזה מה שהלהיב אותי.
אחרי שכובשים ניצחונות קטנים, מרגישים מוכנים לכבוש גבהים נוספים, כל צעד קודם מכין אותי לצעד הבא שלי. החלטתי שאני רוצה להפיק פסטיבל, ‘פסטיבל הודו בעיר’ קראתי לו.
בלי ניסיון בהפקה אבל עם הרבה למידה, הרמתי אירוע שעבדתי עליו חצי שנה והדיר שינה מעיני. לראשונה נאלצתי להיות תלויה בהצלחה שלי גם באחרים ולא רק בי. הצלחתי להרים הפקה מדהימה שבמהלכה ביקרו בפסטיבל כ4,000 איש.
הבנתי, שלנהל בלתמ”ים זה חלק מהדיל וניהול נכון למעשה צריך תמיד לכלול פלאן בי, למקרה שמשהו משתבש.
אם יש משהו שהשנה האחרונה לימדה אותנו זה בדיוק זה, להמציא את עצמינו מחדש לקחת את הנתונים שלנו ולארוז אותם אחרת. היום אני מנהלת קהילה המיועדת לאנשים הרוצים לנדוד ולחיות ממקומות אחרים ולאו דווקא להיות כבולים למקום. שם אני בדיוק עושה את זה, בודקת עם אנשים איך אפשר להמציא את עצמם מחדש.
במשך עשור מחיי, לפני שהקמתי את רוצים משהו מהודו, התעניתי והתלבטתי עם עצמי, מה אני הולכת לעשות כש”אהיה גדולה”, כל שני וחמישי עלה לי רעיון חדש וכל שלישי ושישי הוא גווע.
בהודו זו הפעם הראשונה שרעיון נתפס והמשיך וזה לא היה בגלל תכנית עסקית מפורטת, זה היה בגלל תשוקה אמתית לעשייה.
התשוקה שלי היום, חוץ מלדברים יפים ולשופינג של דברים אתנים מרחבי העולם, זה לעזור לאנשים למצוא את התשוקה שלהם, כדי לחיות את החיים הטובים, לא בפנסיה אלא כבר עכשיו.
נשים יקרות, אין לכן באמת תקרת זכוכית, אתן יכולות הכל. לא משנה לאיזה סיפור נקלעתן, אתן יכולות לפרום אותו ולצמוח ממנו ולגדול, כי אתן, גדולות אמתיות מהחיים.
