אל-קאעדה נוסדה בסוף שנות השמונים בהנהגת אוסאמה בן לאדן ואיימן אל-זואהירי, כתגובה לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
הקמת הארגון נבעה משילוב של כמה גורמים היסטוריים, פוליטיים ודתיים: הפלישה הסובייטית לאפגניסטן (1979–1989) כאשר, מאבקם נגד ברית המועצות הפך לסמל של "ג'יהאד הגנתי" והיווה כר פורה להתגבשות תנועת מתנדבים מוסלמים מרחבי העולם, שראו עצמם כ"לוחמי קודש".
חוויית הניצחון על הסובייטים והנסיגה הסובייטית נתפסה בעיני אוסאמה בן לאדן ואחרים כהוכחה לכך שג'יהאד מזוין מסוגל להביס מעצמה עולמית.
מכאן ואילך צמחה האמונה כי ניתן להחיל מודל זה גם נגד המערב וארצות הברית. כך שהתנגדותם לנוכחות אמריקנית במזרח התיכון לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), והנוכחות הצבאית של ארה"ב בסעודיה נחשבו בעיני אל-קאעדה לחילול ארץ הקודש (אל-חיג'אז), כאן גזרו לעצמם מטרה מרכזית, סילוק "הכופרים" מהמרחב המוסלמי.
הארגון טען כי המשטרים המקומיים מושחתים, פועלים בניגוד לשריעה, משתפים פעולה עם המערב וראו כי זהו כישלון המשטרים הערביים ולכן יש להיאבק בהם לא פחות מאשר במעצמות עצמן (Kepel, 2002).
דאע"ש (המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה) ראשית שורשיו נוסדו בשנת 1999, הוכרז כ"דאע״ש" באופן רשמי בשנת 2013, תחילה על ידי: אבו מוסעב א-זרקאווי (הקמה ראשונית) ואחריו חלה התפתחות והתרחבות בידי אבו בכר אל-בגדאדי.
בשל מחלוקת עם אל-קאעדה על אסטרטגיה, אכזריות והשאיפה להקים ח'ליפות מידית.
דאע"ש נשען על זרם סלפיה-ג’יהאדיה קיצוני שהקצין את תפיסות אל-קאעדה, כשבמרכז עמד רעיון הח’ליפות, שאיפה לבטל את הגבולות שנקבעו בהסכמי סייקס-פיקו ולהקים ישות אסלאמית כלל-עולמית (Gerges, 2016).
הארגון מסד את מושג ה"ג’יהאד העולמי" נגד המערב, והציג את עצמו כתנועה טרנס-לאומית החורגת מגבולות וזהויות לאומיות, תוך הסתמכות על שיח תכפירי המכוון נגד "שלטונות כפירה" ו"מדינות משתפות פעולה" (Gerges, 2005).
במסגרת תפיסת התכפיר (takfīr), הכריז הארגון כמעט על כל קבוצה מוסלמית אחרת ככופרת, שיעים, כורדים ואף סונים שלא נשבעו אמונים לו (Bunzel, 2015).
בנוסף, דאעש פיתח נרטיב אפוקליפטי של מאבק קוסמי אחרון, שבו הקרבות בסוריה ובעיראק נתפסו כקדימון לעימות ישיר עם המערב (McCants, 2015).
מושג ה-"תכפיר" משמעו, הכרזה על אחרים ככופרים, מה שמאפשר מבחינה הלכתית להילחם בהם.
שליטים מוסלמים שאינם פועלים לפי השריעה או משתפים פעולה עם המערב, מוכרזים ככופרים (כגון מצרים, ירדן, סעודיה).
מדינות מוסלמיות התומכות בארה"ב או מתנגדות לג'יהאד, נחשבות ל"מדינות כופרות" (Bunzel, 2016), כך פתחו פתח להפעלת טרור לא רק נגד אויב חיצוני (המערב), אלא גם נגד מוסלמים אחרים, צבאות, מנגנוני ביטחון ואף אזרחים, אם נתפסו כ"תומכי הכופרים".
תפיסה זו העניקה לאל-קאעדה לגיטימציה אידאולוגית לפעול בזירה גלובלית, תוך טשטוש ההבחנה בין אויב "חוץ" לאויב "פנים".
התפיסה התכפירית אפשרה לארגון דאעש להציג את המאבק כמלחמת דת טוטלית, ללא הבחנה ברורה בין אויב חיצוני (ארה"ב, המערב, ישראל) לבין אויב פנימי (משטרים ערביים, מוסדות דת ממסדיים, ואף קהילות מוסלמיות שנחשדו בשיתוף פעולה) (Gerges, 2011).
מדינת ישראל בעיני אל-קאעדה הינה חלק מהחזית הכוללת נגד "המערב הצלבני-ציוני".
לפי התפיסה התיאולוגית-אידאולוגית, ישראל נתפסת כישות לא לגיטימית, "כיבוש של אדמות מוסלמיות" וכשלוחה מערבית שאינה ישות עצמאית אלא "חוד החנית" של ארה"ב במזרח התיכון. בן לאדן עצמו הרבה להאשים את "הקואליציה הצלבנית-יהודית" (ביטוי שחזר בנאומיו).
על כן לתפיסתם חלה חובה דתית להיאבק בה.
ישראל על כן היוותה בין היתר סמל תעמולתי להצדקת המאבק הכולל (Wright, 2008; Bunzel, 2015) וכסמל לעוולות ההיסטוריות שנעשו למוסלמים, ובייחוד לפגיעה בפלסטינים.
יוצא שאל-קאעדה צמחה על רקע חוויות המלחמה באפגניסטן ונגד המערב, אך פיתחה אידאולוגיה תכפירית שהפכה כל יריב, מוסלמי או לא מוסלמי, ליעד לגיטימי.
ישראל נתפסה כחלק אינטגרלי ממערך האויבים, גם אם לא תמיד כיעד מיידי למתקפות.
האידיאולוגיה הדאעשית לא נותרה ברמה רעיונית בלבד, אלא יושמה באופן חסר תקדים: דאעש שלט בשיא כוחו (2014–2017) על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה, והקים בהם מנגנוני ממשל, מערכת משפט דתית ותעמולה (Hassan & Weiss, 2015).
השתמש במדיה החברתית כדי לבנות תדמית של כוח בלתי מנוצח ולגייס אלפי לוחמים זרים (Winter, 2015) ולצד השליטה הטריטוריאלית, דאעש יזם והשראה פיגועים באירופה, ארה"ב, טורקיה, סיני ועוד (Stern & Berger, 2015).
טבח בקבוצות מיעוט כמו היזידים וביצע שיעבוד מיני, תוך הצדקת מעשים אלה באמצעות קריאה מילולית של מקורות אסלאמיים (Revkin, 2016).
המבצע המשמעותי ביותר שביצעה אל-קאעדה היה פיגועי 11 בספטמבר 2001, שהעניק לאסלאם התכפירי חשיפה עולמית חסרת תקדים.
עם זאת, פיגועים אלה גם גרמו לתוצאות הרסניות עבור חברות מוסלמיות דרך המלחמות שבניהול ארצות הברית באפגניסטן ועיראק, אולם הארגון ממשיך להתקיים וממשיך לנסות למממש את תוכניתו הגלובלית. כשמסגרת רעיונית, החזון האידאולוגי העולמי של האסלאם נותר מניע את פעולות אל-קאעדה תוך שהוא מפתח ומסגל לעצמו שיטות פעולה שמאפשרות לו המשך פריסה והתרחבות.
כך אפשר הארגון גמישות הסתגלותית להקשרים מקומיים באמצעות סניפים אזוריים (Sageman, 2008).
אל-קאעדה, כאמור, מדגישה ג’יהאד עולמי נגד מדינות מערביות לרבות, מעצמות המערב ומשטרים ערביים הנתפסים כמסייעים לכופרים לפי ראות עיניהם, בדר זו הם מיישמים אסטרטגיה כפולה: פעם אחת הפצה אידאולוגית רחבה לגיוס תומכים ולצדה לביצוע פעולות אלימות נגד אויביה (Wright, 2008; Gerges, 2005).
האיומים שדאגש מחולל: בין השנים 2014–2017 דאעש הווה איום עולמי מובהק, כשעודד מאות פיגועים מחוץ למזרח התיכון (Stern & Berger, 2015).
כיום, לאחר קריסת הח’ליפות הטריטוריאלית, האיום התמקד בעיקר בהשראה ל"זאבים בודדים" ושלוחות מקומיות באפריקה ואסיה (Bunzel, 2017).
במרחב המזרח תיכוני: בסוריה, לבנון, ירדן, תימן ומול סעודיה, דאעש ממשיך לערער יציבות, בעיראק ובסוריה הוא פועל בשטחים מדבריים וכפריים, בסיני, ולוב כאשר שלוחות מקומיות מקיימות את פעילותו (Gerges, 2016).
ככלל ניתן לציין כי, דאע״ש מתפקד כיום כרשת של שלוחות מקומיות (Wilayat) הפועלות במבנה מבוזר. בעוד שבשיאו (2014–2017) החזיק טריטוריה נרחבת בעיראק ובסוריה, בעוד שהיום הוא נסמך על טקטיקות גרילה, טרור ופיגועים נקודתיים, תוך ניסיון לשמר נראות אידאולוגית ותקשורתית.
עבור ישראל, האיום הדאע"שי בשלב זה נחשב משני אך ממשי, ישראל בעיניהם ישות "כופרת" וחלק בלתי נפרד מן המערב ה"צלבני".
כיבוש פלסטין ושחרור ירושלים נתפסים כיעד עקרוני, אך כזה שיש להתממש רק לאחר "טיהור" העולם המוסלמי מן הכפירה הפנימית וביסוס הח'ליפות (Gerges, 2016; Weiss & Hassan, 2015).
בסיני ישנה שלוחת דאעש ("ווילאית סינאא’") ניהלה עימותים מול הצבא המצרי ואף ירתה רקטות לעבר ישראל (Yadlin & Dekel, 2016).בעזה הצמיח תאים מקומיים אשר התנגשו עם חמאס, כשהם מגדירים את ארגון חמאס כ-"מתון מדי" (Guzansky & Cohen, 2015).
יתרה מזו, נצפו ניסיונות לגייס יחידים בישראל וברשות הפלסטינית לפעילות טרור בהשראת דאעש (Levy, 2017).
הפריסה העולמית של אל-קאעדה מצביעה על כך שהארגון פועל באופן מבוזר באמצעות סניפים אזוריים, דבר המאפשר הסתגלות, הישרדותית ארוכת טווח והפחתת פגיעות (Brynjar, 2008).
כיום, הארגון פעיל במדבר הסהרה בצפון אפריקה (אל-קאעדה במגרב האסלאמי AQIM), ואל-קאעדה בחצי האי ערב ובתימן (AQAP), וכן שומר על קשרים עם אל-קאעדה דרך ג'בהת אל-נוצרה בסוריה (CTC, 2023) ועם חזית שחרור א-שאם (HTS).
מבנה ארגוני זה ואופן הפעולה שלו מעודדים חיבורים עם סניפים וארגונים אחרים, ומתבטאים כאסטרטגיה המאפשרת מרחב פעולה עצמאי בין שלוחותיו, גמישות פוליטית בכיוונים מרובים, תוך שמירה על נרטיב אידאולוגי משותף.
לדוגמה, בתימן מהווה AQAP דוגמה למודל זה (Zelin, 2020).
כך, אל-קאעדה מופיעה כארגון היברידי ודינמי: מצד אחד מאופיינת בחזון אידאולוגי עולמי, ומצד שני כישות פרגמטית הסתגלותית לצרכים אזוריים.
מבנה מבוזר זה שמר על רציפותו הארגונית, אך בו בזמן הקשה על פעולות גופי המודיעין ולהתייחסות אליו בגוף אחד מלוכד ובעל יכולת נזק אסטרטגית אחידה.
עם זאת, הופיעו מתחרים המאיימים על האידאולוגיה שלה ועל וזהותה הרדיקלית, דוגמת דאעש ISIS, כל הפך האיום הרדיקאלי על המרחב האזורי והבינלאומי רב שלוחות ורב ממדים.
יוצא איפה כי, אל-קאעדה ודאעש "אחים אויבים" הם, חולקים שורשים אידיאולוגיים דומים, אך חלוקים על דרך המימוש: אל-קאעדה בפרגמטיות הדרגתית ובמבנה מבוזר; דאעש בקנאות טוטלית ובח'ליפות אלימה.
הקרע ביניהם יצר תחרות מתמדת שמחזקת את האיום הגלובלי, שכן כל אחד מהם מבקש לעלות על משנהו ב"טהרת" האסלאם ובפעולות טרור דרמטיות.
דאע"ש אולי איבד את חֲלִיפוּתוֹ הטריטוריאלית, אך לא את חזונו הג׳יהאדיסטי ולכן הוא נשאר צל עיקש בזירה האזורית והעולמית, ממשיך להוות איום אידיאולוגי וארגוני רב-ממדים, כך שהמצב מחייב ניטור מתמשך, עין פקוחה ודרוכה ותגובה מערכתית מצד ישראל, מדינות האזור והמערכת הבינלאומית תוך קיום שיתופי פעולה ביניהם.
הכותב הוא, ד"ר / סא"ל במיל' מנצור רדואן, חבר באגודה הישראלית לחקר הדתות ועמית מחקר במרכז המורשת הדרוזית, אשר הוציא לאור עד כה שני ספרים: ייחוד האל הדרוזי (עברית) והתנהלות ארגונית, ערכים וקהילה (באנגלית).
