יש מי שממציאים באופן מכוון נרטיבים מסודרים שמעצבים תפיסה ציבורית של אירועים, נרטיבים שמכוונים התנהגות ופוליטיקה, שמייצרים אידאולוגיה וזהות, אשר מצדיקים מדיניות ומייצרים משמעויות מלכדות כגון איום ביטחוני או אויב חיצוני ובכך מסנכרנים קהלים סביב חזון-רעיוני מסוים.
השאלה היא: האם מודל בניית נרטיב שיצר מציאות מדומה תקף גם במאה ה-21, בעידן של עלייה במודעות אנושית והיקף מידע עצום?
לשם מענה נסקור בקצרה דגמים היסטוריים ועכשוויים ולאחר מכן נעמיק בנרטיב עכשווי אחד ולצד זאת נבחן כיצד ניתן להגיב ביעילות לנרטיב כוזב שמנסה לבנות מציאות מדומה.
ההיסטוריה המודרנית מספקת דוגמאות רבות למנהיגים ששכרו נרטיבים למטרות פוליטיות תוך שימוש בדמוניזציה של האויב, איחוד ההמונים סביב פחד משותף והצגת עצמם כמצילי האומה.
דונלד טרמפ (ארה״ב) השתמש בנרטיב הקונספירציה, הטחת האשמות בכלי התקשורת כ״Fake News״, צביעת האליטות כ-״מושחתות״ ופנייה רטורית ישירה ל-״עם״: “I am your voice”.
שימוש בסכנות כמו הגירה ואיומים חיצוניים להסתה ולגבוש תמיכה; ותיאור הליכים משפטיים כ"מרד פוליטי".
וולאדימיר פוטין (רוסיה), שילב ביטחון לאומי בכל מהלך פוליטי; הציג את האופוזיציה כ-״כלי זר״; נרטיב ה-״רוסיה הנצורה״ תוך הסתרת בעיות פנימיות; הסתה שמייצרת רושם שכל ביקורת מהווה סכנה למדינה.
ויקטור אורבן (הונגריה), השתמש בבניית אויב חיצוני מתמיד (מהגרים, מוסדות האיחוד האירופי, קרן סורוס); איחוד הציבור דרך יצירת תחושת חשש; שימוש בערוצי תקשורת פרו-ממשלתיים להפצת נרטיב אחיד.
ארדואן (טורקיה), ניצל ניסיון ההפיכה (2016) כמצע נרטיבי לעיגון הרחבת סמכויות; חיבור בין דת לזהות לאומית; הצגת התקשורת והמשפט כגופים מעוינים; תיאור ״קונספירציות בינלאומיות״ נגד טורקיה.
סילביו ברלוסקוני (איטליה), דוגמה קרובה לדפוסים של מנהיג המתמודד עם הליכים משפטיים, עשה שימוש באמצעי התקשורת שבבעלותו להפצת נרטיב של רדיפה פוליטית, חיזוק כריזמה אישית כגשר לתמיכה המונית, וטענות על נטייה אידאולוגית, משפטית של המערכת.
הוּגוֹ צ׳אבֶס (ונצואלה), הנרטיב שלו נע סביב ״העם נגד האליטות״; האשמת מעורבות חיצונית (ארה״ב) בקונספירציות פנימיות; דיבור רטורי עז שמציב את האופוזיציה כבוגדת.
בניטו מוסוליני (איטליה בעבר), דוגמה לטכניקה של איחוי מלא בין המנהיג למדינה: ״מוסוליני הוא המדינה״, ביטול המרחק בין העם, המדינה והמנהיג, ודימוי המנהיג כמושיע.
בנוסף קיימת דוגמה אזורית בולטת: אל-ג׳ולאני בסוריה משליך נרטיבים שמציגים אותו כקורבן, מציג את שלטונו כעניין ביטחוני לאומי, מטיל האשמות על ישראל ומקטין את מידת ומשמעות ההתנגדות הפנימית למשטרו באמצעות שאילת האשמות של בוגדנות והטמעת פיצולים.
כך הוא יוצר אווירת הסתה ופיצול פנימי בקרב מתנגדיו לרבות הדרוזים.
במקרה הישראלי, נתניהו כמקרה מבחן וחקירה משתמש בנרטיבים שעושים שימוש באלמנטים שהוזכרו לעיל: הוא מציג את עצמו ואת מדינת ישראל כ-״קורבנות״, תוקף כלי תקשורת, טוען שהמערכת המשפטית מוטה נגדו ומאשים את יריביו הפוליטיים בניסיון להפילו באמצעות המנגנונים המשפטיים (David, Rosenberg, 2024).
תחקירים עיתונאיים מדווחים על רשתות תקשורת, מגישים ומשפיענים שמקדמים מסרים שתכליתם לעצב את דעת הקהל לטובתו, לצד קמפיינים שמטילים ספק ביושרת העיתונות והמערכות המשפטיות המסורתיות.
תופעות אלה מזכירות את אסטרטגיית "הצפת השקרים" היינו, הצפה מהירה ורציפה של מסרים שמטרתם לבלבל את הציבור ולבלום בדיקת עובדות (Ruth Margalit, 13.1.2025).
טקטיקת התקשורת של נתניהו כוללת גם ״דיבור קורבני קולקטיבי״ שמזכיר טראומות היסטוריות כדי לגייס תמיכה רחבה.
חזרה מתמדת על מסרים כגון ״מדובר בהליכים פוליטיים״, ״חניקה פוליטית״ או ״התקפה על הלגיטימיות״ מסייעת לשמר את עמדות תומכיו כחלק מתהליך שימור הנרטיב.
דרך ערעור אמון הציבור במוסדות כמו התקשורת והמשפט, עשויה להיווצר מציאות מקבילה שבה החלק התומך בו מאמין ש-״הדיווח״ או ההליך אינם מציגים את האמת המלאה, אלא מומצאים או מעוותים, תופעה המתיישרת עם רעיון "הבניית מציאות חברתית", נרטיב.
בנוסף לכך נתניהו מחזק נרטיב המקשר את הנהגתו לביטחון הלאומי, הוא מציג את עצמו כבלם הסכנות, וכמגן המדינה מפני איומים פנימיים וחיצוניים, מה שמרקיע את הדיון מתחום האישי/המשפטי לתחום קיומי והיכולת להחליף מנהיג נתפסת כסכנה על עצם קיומה של המדינה (Vega P. Castro, 2023).
על ידי בניית פעולות מסגור מחדש (reframing) שמגדירות הליכים משפטיים כ-״מאבקים פוליטיים״ במקום כסוגיות משפטיות ניטרליות, הוא מבקש להלבין את דימויו בעיני תומכיו ולייצר לחץ ציבורי על מערכות המשפט והציבור.
כאשר אנו באים לאפיין את מרכיבי הנרטיב והטכניקות הבולטות שבהן נעשה שימוש, יוצא כי, סיפור הקונספירציה: הצגת הליכים משפטיים כ"רדיפה פוליטית" ולא כהליכים מבוססי ראיות.
תפיסת האני והמדינה כחד הם, הצגת שלטונו של המנהיג כבלתי נפרד מביטחון המדינה, כשכל ביקורת עליו מתורגמת כביקורת על המדינה כולה. דגימת איום קבוע כגון הדגשת סכנות חיצוניות (איראן, עזה) או פנימיות כדי להסיט את הדיון מהסוגיות המשפטיות.
האשמת התקשורת בעוינות, תקיפות כלליות נגד העיתונות כמוטית לשם הקטנת אמון הציבור בהם תוך ייצרת ״בועת מידע״.
נרטיב ניצחון-עתידי היינו, הפחת הבטחה שהמכשלה (המשפטית) תיעלם והצדק יגבר, קריאה לאחידות ולמאבק פוליטי/אלקטורלי, שימוש בדיכוטומיה ״אנחנו/הם״ תוך פישוט המציאות לשתי קטגוריות ברורות ושימוש ברטוריקה של רדיפה וצדק.
מבחינה תיאורטית, המגמה הזו משתלבת עם מודלים של בנייה חברתית של מציאות (Berger & Luckmann), כאשר נרטיבים אסטרטגיים בפוליטיקה נעים סביב יצירת סיפור פשוט, חזרה סיסטמתית עליו באמצעי התקשורת השונים, קישורו לאינטרסים לאומיים ושאיפה לשנות את כללי המשחק המוסדיים.
אולם לנרטיב המדומה ישנן סכנות כך שאם הנרטיב מצליח להטמיע ספק נרחב במוסדות החקירה והמשפט, יורדת השפעת ההליכים המשפטיים על דעת הקהל, מצב שמאפשר המשכיות של כוח פוליטי שמתקיים הליך חקירה או כתבי אישום. שימוש בכוח נרטיבי לשינוי עמדות ציבור ולהטעייתו עלול להביא להיחלשות אמון במוסדות, לשיבוש היסודות הדמוקרטיים ולהתחזקות מרכיבים אוטוריטריים אם לא יתקיים איזון.
יחד עם זאת, הצלחת הנרטיב איננה מובטחת משום שקיים מרכיב של התנגדות ציבורית ומוסדית (הפגנות 2023; מחאות כלי תקשורת וגורמי חברה אזרחית) שמהווה בלם לנרטיב מסוג זה.
בנוסף, בניית נרטיב דורשת משאבים, כוח פוליטי, גישה למדיה, תמיכה מוסדית.
לא כל סיפור מוצלח יכול להפוך למציאות דומיננטית; ישנם מנגנוני איזון כגון דיווח ביקורתי, בדיקות עובדות, מערכות ביקורת ומוסדות עצמאיים שיכולים לערער על הנרטיב.
כעת נבחן כיצד יש לפרק נרטיב כוזב על ידי אסטרטגיות מעשיות כאשר האסטרטגיה היעילה ביותר איננה מתקפה אישית על המנהיג שעומד מאחורי הנרטיב שכן מתקפה שכזו עלולה להזין עוד יותר את נרטיב ה-״רדיפה״ על כן, יש לפרק באופן שיטתי את הנרטיב עצמו.
לפענח את המהלך הרטורי שבנרטיב ולהצביע על המהלכים הלוגיים השגויים, ההטיות והטיעונים שבנרטיב; להדגיש היכן מוצגות המסקנות ללא ראיות תומכות. להבליט סתירות ולחשוף סתירות פנימיות בנרטיב ולמשוך תשומת לב לחוסר עקביות הטיעונים.
להפריד בין מוסדות המדינה תוך הדגשת החוזק הלאומי שנובע ממוסדות יציבים (מערכות משפט, כוחות ביטחון, מנהל ציבורי) ולא מחסינותו של אדם יחיד.
לבנות נרטיב בטחון חלופי, כמו פיתוח מסגרת שמבהירה שהביטחון אינו נשען על אדם מסוים אלא על מערכת כמו צבא, מודיעין, חקיקה ומוסדות עצמאיים, תוך מתן דוגמאות להצלחות ביטחוניות תחת ממשלות שונות.
להטמיע שקיפות ועמדות מומחים ולאפשר לדיאלוג משפטי להתרחש באמצעות פרשנים מקצועיים לא מפלגתיים, לשקף עובדות ולפרט את שלבי החקירה והדיון המשפטי.
לחשוף את מבנה הנרטיב הנבנה, במקום להפנות אש ישירה ולהצביע על הטכניקה התקשורתית עצמה (למשל: ״שימו לב, כאן אנחנו עדים לניסיון להצמיד את אירוע קדום לתקופה הנוכחית במטרה לייצר תחושת קונספירציה״) ובכך לערער את אפקט ההשפעה הרגשית שלו.
עדיף להקדים ולא להגיב עד כמה שאפשר, נרטיבים חזקים מציבים את המסגרת הפתיחה של הדיון; לכן יש להקפיד על ניסוח מסרי יסוד ברורים מראש ולפרסם אותם לפני שהנרטיב המתחרה תופס את תשומת הלב הציבורית.
לסיכום, שימוש בנרטיבים פוליטיים לבניית מציאות מדומה הוא תופעה מוכרת ומעוגנת הן בארצות דמוקרטיות והן במשטרים אוטוריטריים.
טכניקות אלה מנסות לאחד את העם סביב פחד, הצגת המנהיג כקורבן וכמושיע, הטלת ספיקות במוסדות רשמיים ועצמאיים עשויות לשמר כוח פוליטי גם מול אתגרים משפטיים ומוסריים, אך קיימים גם כלים ותהליכים ציבוריים ומוסדיים שמסוגלים לפרוק נרטיב כזה ברכים שונות, שקיפות, מומחיות ללא פוליטיזציה, הדגשת מוסדות המדינה ויצירת נרטיב חלופי מבוסס עובדות.
הדרך היעילה ביותר להתמודד עם נרטיבים מסוג זה אינה רק לנפץ את דמיונותיהם של המנהיגים, אלא לבנות במקומם הבנה ציבורית מחודשת של מהות המוסדות, חשיבות השקיפות והדמוקרטיה שעומדת על עקרון של שוויון ואחריות, ערכים שבאמצעותם ניתן להגן על החברה מפני מציאות הנבנית באופן מלאכותי.
הכותב הוא, ד"ר רדואן מנצור (סא"ל במיל'), תושב עוספיא, חוקר את העדה הדרוזית במחקרים רב תחומיים אינטראקטיביים לצד חקירת תחום הניהול והמנהיגות.
