שמחה גולדשטיין, בן 72, אב לארבע וגרוש, מתגורר בחיפה כל חייו ונולד לניצולת שואה שברחה לארץ לאחר השהות באושוויץ, הוא הגיע משכונת הדר שבחיפה, שירת בצבא בזמן מלחמת יום הכיפורים, מהמלחמות הקשות שחוותה מדינת ישראל ורוב חייו עבד בלוגיסטיקה.
יחד עם זאת, מה שרוב הסובבים אותו מעולם לא ידעו הוא ששמחה כותב למגירה מהרגע שהשתחרר מהצבא. הוא כותב שירים וסיפורים על ענייני חיי היום יום עם היבטים פילוסופיים שמגרים את המחשבה.
לדוגמה, הוא כותב על איך ילד קטן רוצה שיהיו רק ימי שישי ושבת בשבוע, סיפור שלכאורה נראה פשוט וילדותי, אך, האם לא כולנו כך? רוצים שכל יום יהיה חופש?
שמחה שואל את השאלות הקשות, שאף אחד לא רוצה לשאול או לדבר עליהן, באמצעות הכתיבה המגוונת והיצירתית שלו. הוא דן בנושאים פוליטיים, נושאים פילוסופיים, נושאים של אהבה ושמחה ואף עצב ואובדן.
למרות היותו פנסיונר, שמחה משתמש ברשתות החברתיות כמו פייסבוק על מנת לפרסם את כתביו, הוא שובר את תקרת הזכוכית שנראית לכולנו כעמידה בפני כל, העובדה שאנשים מעל גיל 30 כבר לא רגילים לטכנולוגיה המשתנה תמידית.
מתוך הפרסומים של שמחה גולדשטיין ברשת:
מדוע אתה כותב? מה מניע אותך?
"קרני האור של העולם נשברות בי אחרת מאשר כל אדם אחר, וגם הרשמים שאני מקבל מן העולם נספגים בי באופן אחר מכל אדם אחר בעולם. אני חד פעמי", הוא ממשיך ואומר כי: "כולם הם כאלה, כל אחד ייחודי ועומד בפני עצמו".
שמחה טוען כי: "ראוי לי להפיץ את מה שאני חושב על העולם כי אף אחד לא חושב ככה, לכן אני כותב.
אני כותב כדי להפיץ את העמדות שלי כלפי הרשמים שאני מקבל מהעולם.
אני מרגיש שנולדתי כדי להנחיל, נולדתי לקלוט ולהכיל.
אני מזל דלי, ודלי הוא קולט, מכיל ושופך. כל חיי זה מה שעשיתי".
איך אתה בוחר על מה לכתוב?
הוא מנענע בראשו, "אני לא בוחר על מה לכתוב באופן מודע, משהו בי בוחר, כנראה שיש תנאים נפשיים מסוימים שמזהים פוטנציאל של עניין שיש לי במשהו", הוא מושך בכתפיו: "דרך אגב, הוא אינו מותנה בכך שאנשים אחרים יתעניינו בו אלא רק שיהיה בו משהו מיוחד עבורי.
אני מרגיש שאני נמשך לנושא מסוים, רוצה לחקור אותו. אני חוקר אותו באמצעות הכתיבה.
לאור הקריאה, ניתן לראות את הבנייה שאני מבצע בכתיבה שלי, אני מציג לקורא הנחות שמהוות יסודות של מה שאני הולך להגיד".
קורה לך לפעמים שהכתיבה קשה? שהיא לא יוצאת כמו שצריך?
"הבוקר, כתבתי שיר, כבר שלושה ימים אני כותב אותו. היום הגעתי למצב שאזרקתי אותו לפח האשפה.
זרקתי אותו כי הוא לא היה שיר, הייתה חסרה שם העלייה של משהו שהולך להיות שיר, את מבינה?", הוא מסתכל עליי בציפייה ואני מהנהנת, למרות שאני לא מבינה כלל.
הוא מחדד: "אני אמרתי משהו שיש לו יסודות ואפשר להבין את זה אבל אני כתבתי את זה כשיר בזמן שזה לא היה שיר כלל.
הרי, לכל צורת כתיבה יש את המאפיינים הייחודיים שלה.
יש פעמים שאני מתקשה מאוד, לעיתים אני מצליח לעבור את המהמורות שעומדות בדרכי ולפעמים אני זורק את הכתוב לפח".
איך אתה מקשר בין הסיפור לבין המציאות המתרחשת סביבך?
"קודם כל, אני כותב סיפור.
אני כותב סיפור שקשור לחיים שלי, למשל, לדרך שבה אני קובע תור לקופת חולים, אחרי שסיפרו לי את כל עלילות הקופה האפשריות, הם גם לא נותנים לי את השירות.
את מכירה את המערכות האוטומטיות האלה שמעבירות ממספר למספר.
אז כתבתי על זה סיפור".
שמחה בוחר להפוך את העז, את הסיטואציה הלא נעימה של המתנה בטלפון לקופת חולים, למתוק, סיפור מצחיק וקליל: "עולים בי סיפורים שקשורים לעקרונות שאני מזהה בעולם שלי ואני מפיק מזה עדות לעקרונות האלה.
מלכתחילה, אני לא מקשר את הסיפורים, אלא הם קורים סביבי אז אני כותב עליהם.
לדוגמה, יש סיפור אחד שכתבתי שבו תינוקת בת שנתיים וחצי-שלוש מוסרת ביצה לבחורה במסעדה שיושבת עם חברתה.
חברתה בהריון והיא עצמה מאוד רוצה להיכנס להריון, אז החברה לא לוקחת את הביצה אבל היא לוקחת אותה ביראת קודש.
הביצה מהווה סימבוליזציה לפריון.
אני מלקט את הדברים והופך אותם למשהו אחר שלא היה קודם, זאת הבשורה שלי ואני רוצה לבשר אותה".
מתי התחלת לכתוב?
"אחרי מלחמת יום הכיפורים התחלתי לכתוב שירים, הייתי זקוק לביטוי של הצער הגדול שהרגשתי לאור ההשתתפות במלחמה".
שמחה שירת במלחמת יום הכיפורים כמש"ק רדיו ושהה בלבנון במשך שלושה חודשים ארוכים וקשים: "לא ידעתי אז שאני עושה את זה בגלל זה אבל לאט-לאט נוצר אצלי קובץ שירים שעורר בי את השאלה אם אני יכול לכתוב. אני משתדל לענות על השאלה הזאת עד היום.
רעיונות עלו לי כבר בתור שירים.
עברתי גם לכתוב מחזות, תסריט, סיפורים קצרים, שתי נובלות, מאמרים, רשימות".
מה הדבר האהוב עלייך שאי פעם כתבת?
"יש כמה חיבורים שמועדפים עליי, אחד מהם, יש לו שם קצת מצחיק "האיש עם הפיפי הדוחק", הוא מספר על איש שמחזיק מפתח והולך להשתין, דבר מה שנראה כחסר חשיבות ואף לא כזה שיש לדבר עליו".
הוא מגחך: "אבל, אני הופך את זה לבעל משמעות: …כך האיש והמפתח הולכים.
לשעה קלה לעשות מעשים.
שאף אחד לא שיער שיעשו אי פעם.
ובכל פעם שהם עושים.
בדלת הנעולה את אותם המעשים.
יש מי שרואה ובוחן ונותן בהם טעם.
הרי, כל מה שמתרחש סביבנו הוא טריוויאלי, ההוא איחר את האוטובוס, ההיא מאוכזבת כי הוא לא הגיע.
הצירוף, ההתבוננת, המבט של היוצר מעניק לזה משמעות".
מהי בשבילך כתיבה?
"כתיבה היא עבודת החיים שלי, אני לא עושה את זה כל הזמן, יש לי הפסקות, יש לי ימים שאני בכלל לא כותב או כותב יותר מדבר אחד.
כל מה שעשיתי חוץ מזה לא היה משמעותי בכלל, שכן, רוב החיים, עסקתי בעיקר בהתפרנסות ואף פעם לא עבדתי בכתיבה בשביל פרנסה.
שום דבר מעולם לא התפרסם בכתב עת אבל זה לא משנה, כי זו עבודת החיים שלי, לא פחות. זה העבודה שאני עושה מתוך הרגשת שליחות.
בשביל זה אני פה. אני גם עושה את זה בעל פה, הייתי קצת מורה, גם זה חלק מאותו דבר, הרצון ללמוד ואז להפיץ ידע, להפיץ עמדה, להפיץ זווית, מבט".
מקריאה מעטה של החומרים שלך, ההרגשה היא שאתה כותב על אירועי היום יום אך בכל כתב, אתה מאתגר את הקורא לחשוב מחוץ לקופסה. איך אתה מרגיש לגבי אמירה זו?
"זה הדבר שאני עושה, אני לא עוסק בפנטזיות או סיפורי גבורה.
להפך, אני מעמיד את האדם בקטנותו ומתוך הקטנות אני מבטא את הגדלות.
אני מתבוננן על מה שמולי, על הקטנות שבחיים – כוס קפה, שדכן סיכות, גומייה לשיער, אני כורה מתוך הכלום את המשמעותי".
הוא מציג לי את המוצרים שעליהם מדבר, על מנת להמחיש נקודה: "האור הוא גנוז בסבך, ביום יום, ברעש, אתה צריך מתוך הרעש, ממה שנראה חסר משמעות, לכרות את המשמעות.
כתבתי על האור הגנוז מאמר ואני מאמין שזה האור שאלוהים גנז לעתיד לבוא, כל המשמעות של הרעש מופיעה מכך שהאור נמצא בתוכו.
כל גדולי ההוגים הגו את הרעיונות שלהם מתוך חיי היום יום שלהם.
הרעיון הוא למצוא את הדברים הגדולים בתוך הדברים הקטנים".
מה הופך שיר לשיר?
הוא מחייך: "שיר זה קפיצה של התודעה, זה לא התודעה הלינארית שנבנית במהלך סיבתי המוכר לכולם, זה קרה ואז זה קרה, זה גרם לזה, השיר הוא כתיבה של תודעה קופצת באופן מפתיע למקום שאין להעלות על הדעת.
שיר זה כתיבה שצריכה להפעים את הבן אדם, לגרום להתרגשות, להפתעה.
שיר הוא בעל חירות עצומה, אין לו כללים, הוא מתהווה, באופן מפתיע, גם לעיניו של המשורר.
הוא יכול מאוד להיות משהו שעף, אך לא כזה שהעין לא יכולה לעקוב אחריו. מצד אחד, הוא יכול להיות מה שהוא רוצה, מצד שני, הוא חייב להתקשר לתודעת האדם הכללית".
איך אתה מחליט אם מחשבה הופכת לשיר או לסיפור?
"שיר, מאמר, סיפור או רשימה הם כלים.
איך יודעים אם צריכים מחבת, סיר, קנקן?
אתה בוחר את הכלי לפי החומר, לדוגמה, אתה לא מחמם מים במחבת או מטגן צ'יפס בקומקום.
מישהו בי יודע, אני מתחיל לכתוב משהו והוא נוצר ככה.
כל השפה העברית עומדת לרשותי ובאמצעות אלפי המילים האלה אני יכול לכתוב מה שאני רוצה".
הוא עוצר לרגע, חושב: "בכל זאת, יש מישהו שממשטר את זה, ממשמע את זה, גורם לזה להראות ככה או ככה.
יש בי קול פנימי שמחליט שהמשפט הזה טוב או לא טוב, צריך להחליף נשוא במושא.
שיקולי הדעת לאיך לנסח משפט הם אדירים.
אז אני לא יודע מה אני הולך לכתוב, אבל באמצעות המחשבה שעולה, אני בוחר באיזה כלי להשתמש.
זה כמו שאתה מסתכל על דף ובוחר מה לצייר.
אני יודע בלי לדעת".
מדוע לא פרסמת שום דבר עד כה?
"לא נראה לי נחוץ".
הוא אומר: "אני מסתפק בכך שאני כתבתי את זה. אני מראה את זה פה ושם לאנשים קרובים.
שואל את דעתם, מסמן לאלוהים שעשיתי את רצונו", הוא מחייך: "ספרתי כבר 15 דקות של תהילה, זה לא עשה לי כלום.
אין לי תפיסה של ההמון.
אני לא מבין נוכחות של יותר מאדם אחד בכל פעם.
אני במקרה הטוב יכול לדבר עם מישהו בחדר ריק וגם אז נראה לי שאחד מאתנו מיותר.
מה את אומרת, יהיה לך מוזר אם אצא עכשיו מהדלת הזאת ותמשיכי לבד?".
הכותבת היא, שירה גולדשטיין, "הקוראת בספרים".
