מדינת ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה היא מדינה אחרת, הטלטלה העזה, האסון הנורא, השבר והחורבן הולידו את התחייה והתקומה, העוז והעוצמה.
הרוח היהודית ישראלית שניעורה באחת, רוח הגבורה, רוח ההקרבה, רוח "עם ישראל חי" ורוח "שמע ישראל", רוח ההתקפה וההגנה, רוח היחד היהודי הישראלי.
מלחמת חרבות ברזל התקומה, עצרה, במחיר נורא וכואב, את כמעט מלחמת האחים, המרי האזרחי, פירוק הצבא, הפגיעה בחוסן הלאומי, הסדק שהתרחב עד כדי סכנה להתפלגות למדינת יהודה ומדינת ישראל.
אחרי טבח שבת שמחת תורה, נדמה היה לרגע כי להבות האש הפילוג, השיסוי, ההסתה, השנאה והאיבה, ירדו, נדמה היה כי שיח הגרדומים והתיעוב האישי יתמתנו, נדמה היה כי הטבח של האחים והאחיות ישיב אותנו למקומנו הטבעי, "אחים אנחנו",
אכן חלק גדול מהציבור במדינת ישראל היהודית דמוקרטית בחר בהנמכת לשונות האש ומיתון השיח, רק חלק.
השוליים הסהרוריים, חסרי האחריות והמופקרים, אשר כבשו את המרכז , שבו לסורם, שבו להבעיר את מדורות השנאה, מדורות ההסתה, מדורות הפילוג והשיסוי.
בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, בעיצומם של ימי שכול, אלמון ויתמות, ימי תפילות להחלמת הפצועים בגוף ובנפש, ימי שינוי גבולות מדינת ישראל, שינוי מעמדה של ישראל במזרח התיכון, בעולם כולו.
ימים של ניצחונות של אריות האומה בכל החזיתות, ימים של קבלת החלטות היסטוריות, נותרו עדיין המדכדכים, המקטינים, המצמצמים, זורעי מורך הלב ומורידי המורל הלאומי.
והם, מנותקים מרוב העם, מנותקים מהמציאות, לוקים בעיוורון מובנה, עיוורון מרצון, עסוקים, מדעת או שלא מדעת, בהענקת כותרות וציטוטים למשמרות המהפכה ולשאר ארגוני הטרור והאנטישמים בעולם , מבקשי השמדתו של העם היהודי והשמדת מדינת ישראל.
דוגמה לנתק מהמציאות והאמת, הוא נושא כיבוש רכס הבופור, דפי המסרים אותם מצטטים תועמלנים במסווה של עיתונאים ופרשנים, סיפרו על סיכון חיי חיילי צה"ל כדי להצטלם על סמל.
לו אספנו את אוסף פטפוטי הסרק, הלעג והבוז, דברי השטות והזלזול, לו צברנו אותם למקום אחד, ניתן היה להקים מהם את מבצר ההבלים, להניף בראשו את דגל הבינוניות, לצד דגל היוהרה והניתוק.
מביש ומביך היה לשמוע ולראות את האלופים במיל', פרשני תקשורת, המלאים בעצמם, הידענים המצליחים לטעות בכל תחזית, פרשנות והסבר על המתרחש.
עצוב, בעיקר מעורר רחמים, היה לראות ולשמוע את הטועים כמעט תמיד, מתווכים לציבור בישראל את כיבוש כוחותינו הגיבורים, את רכס הבופור, החולש על מרחבים נרחבים בדרום לבנון ואצבע הגליל.
הבופור שהיה לסמל, שנכבש במחיר כואב של לוחמי צה"ל לפני 44 שנים, נכבש על ידי לוחמי צה"ל וקיתונות הלעג והבוז, ההקטנה והבוז עלו על גדותיהם, פרצו את חומות המבצר הצלבני והפכו את הכיבוש למשל ולשנינה.
"לא היו מחבלי חיזבאללה בבופור ולא נמצאו שם אמצעי לחימה", "לא כובשים סמל", "בסדר, חזרנו לבופור, אבל לשם מה?", "בסך הכל השג טקטי", "אני מסרב להצטרף לחגיגות", "אתר צלבני לא חשוב".
שבוע ימים של תעמולה שקרית, תעמולה מדכדכת, תעמולה של החלשה, שבוע של לעג ובוז על דבריו של ראש הממשלה, על דברי שר הביטחון, על דברי הרמטכ"ל.
ואז התייצב דובר צה"ל מול האומה והוכיח שוב עד כמה מנותקים אדוני הארץ, היהירים, התועמלנים, המדכדכים, המחלישים.
כה אמר דובר צה"ל אפי דפרין, שבוע אחרי כיבוש הבופור: "לפני כשבוע יצאנו למבצע לכיבוש רכס הבופור. חשוב לי להסביר לכם, למה יצאנו למבצע הזה? הבופור הוא נכס גאוגרפי ממנו חיזבאללה שיגר כ-400 טילים לעבר יישובי הצפון. הוא מרוחק רק שישה קילומטרים מהמושבה מטולה.
כעת אני רוצה להציג לכם פרטים אותם לא יכולנו לפרסם עד כה. בימים האחרונים, פיקוד הצפון, בהובלת אוגדה 36 ובהכוונת אמ”ן פועלים להשמדת תשתית תת קרקעית מרכזית של חיזבאללה במרחב רכס הבופור. מדובר ברשת תת קרקעית המורכבת ממספר מפלסים שנחצבו עמוק בתוך הקרקע הסלעית. הרשת כולה נבנתה במימון ותכנון מלא של משטר הטרור האיראני, מעל לעשור.
התוואי שימש כמתחם תת קרקעי מרכזי למספר מטרות. הוא שימש כמרכז פיקוד ושליטה משמעותי, בו שהו מאות פעילי חיזבאללה. ממנו הם ניהלו את הלחימה והוציאו לפועל מתווה טרור, גם בלחימה הנוכחית. בנוסף, המתחם שימש לאחסנת אמל"ח ואמצעי לחימה. מאות מחבלי חיזבאללה ששהו בו, והרגישו בו בטוחים, נמלטו עם ההתקפה על רכס הבופור.
זוהי תשתית תת קרקעית גדולה ומסועפת, שנדרש להשמיד בתמרון קרקעי, תכננו את הפעולה במשך זמן רב, וחיכינו להזדמנות המבצעית המתאימה כדי לבצע אותה.
המתחם נתקף מהאוויר מספר פעמים, וכעת, בפעולה קרקעית, אנחנו פועלים להשמידו. כוחותינו הפתיעו את האויב, הם הגיעו בתחבולה מכיוון לא צפוי, בסיוע של תקיפות עצימות של חיל האוויר. הפעולה הנוכחית היא צעד נוסף בכתישת היכולות של חיזבאללה על כלל ממדיו. גם ברגעים אלו, כוחותינו ממשיכים לפעול במרחב הרכס ומשמידים את תשתיות הטרור".
ואף אחד מהמדכדכים, מהתועמלנים, מהמחלישים, מהלועגים, מהיהירים, מהלשעברים, מבעלי הדרגות, מראשי זרועות הביטחון, מראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים, אף אחד מהם לא הרכין ראשו, השפיל מבטו וביקש סליחה, סליחה מהלוחמים הגיבורים, סליחה מצמרת הצבא, סליחה מהנהגת המדינה, סליחה מהאזרחים, סליחה.
בפעם הבאה, כשאתם שומעים את האנשים המנותקים הללו, המדכדכים והמחלישים, תזכרו את הבופור, את גבורת הלוחמים.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
