אני רק, בת 20 ואת המלחמה הזאת אני לא רואה בבגרות שלי בהיסטוריה, את המלחמה הזאת אני רואה בטיקטוק.
למדתי על מלחמת העולם השנייה בתיכון, ראיתי סרטים בשחור לבן על טנקים וחיילים, ראיתי את התמונות הישנות של סבי וסבתי עולים לארץ ישראל בתור פליטים ומידי פעם, אפילו נרדמתי בשיעורים, אבל לראות את כל זה בצבע, בטיקטוק, זה מצמרר.
אני לא רואה חדשות, וגם לא צופה במהדורה המרכזית.
אני פותחת טיקטוק, שמה, אתה לא רואה כתבות ערוכות, עם מיקרופונים וצלמים, שמה אתה לא רואה סרטים שחורים ולבנים, שמה אתה רואה אנשים צעירים, בני גילי שמספרים.
הם מספרים על איך זה לאבד את הבית, איך להיפרד מאבא שהפך בין לילה להיות לוחם ועל איך זה לישון ברכבת התחתית.
הם מספרים על איך זה לאבד את החיים שהכרת ברגע, הכל בסרטונים של 15 שניות.
הטיקטוק, אותה אפליקציה שהכרתי, אפליקציית ריקודים ומתכונים, הפכה להיות זירת הקרב של צעירים. והחלק הבאמת עצוב, שכל זה, קרה בעשרה ימים.
אז לא, לדור שלי לא איכפת מנאט”ו, מפוטין, או מזלנסקי.
לדור שלי יש שאיפות, וחלומות שהפכו ברגע לכלי משחק של הפוליטיקאים.
הדור שלי רוצה להמשיך לחיות בעולם שבו מלחמות באירופה יש רק בבגרות בהיסטוריה.
תנו לנו.
