הדמוקרטיה המודרנית בנויה על תשתית היסטורית תרבותית בת מאות שנים.
בבית הספר לומדים ילדינו את הטכניקה הדמוקרטית, אבל ההיסטוריה התרבותית שהרתה את הדמוקרטיה שייכת לתחום דעת אחר והיא לא נלמדת.
אנו רואים שהניסיונות להפעיל דמוקרטיה במדינות וחברות שלא עברו את התהליך ההיסטורי הזה נכשלים, כי דמוקרטיה אינה רק שיטת בחירות אלא היא מימוש של הלך רוח ציבורי.
גרמניה של העת החדשה נולדה כמדינת לאום אחד, אחודה, רק בשלהי המאה ה-19. המרכיב הדומיננטי בתוכה היה מיליטריזם הפרוסי ולא הליברליות האירופאית.
בראשית המאה העשרים השיח הדמוקרטי בה היה רדוד. לנוכח תבוסת מלחמת העולם הראשונה, הסכמי וורסאי שפגעו קשות בכלכלתה, משברי הכלכלה העולמיים, רפובליקת ווימאר קרסה.
בעקבותיה עלו לשלטון כוחות שחור, ואידך זיל גמור, מנגד, במדינות אחרות בהן הייתה לדמוקרטיה תשתית ערכית עמוקת שורשים היא שרדה את משברי המאה.
אפשר להלין רבות על ההיסטוריה של אירופה. ידי העולם המערבי מוכתמות בדם, סבל של עמים תחת שלטון קולוניאליסטי מדכא ומנצל, עבדות אכזרית של בני אפריקה שהעשירה את ממלכות אירופה, איכרים ופועלים שנאנקו תחת דיכוי אריסטוקרטי, דמם של מיליוני יהודים ועוד ועוד.
אולם, העולם האירופאי הוא שהוליד מתוכו גם את המשטרים הדמוקרטיים, את החירות הפוליטית וגם את הקדמה המדעית על ענפיה השונים.
הרציונליזם הוא שנאבק על תודעתו של האדם וביקש להחליף אמונות היסטוריות, חלקן הוא כינה “אמונות תפלות”, בשיח העובדות.
התוצר החשוב שלו הוא המדע המודרני שהיה לכוח פוליטי כובש ששינה את פני העולם המערבי והוליד את הקיטור, החשמל, הטלפון, האנטיביוטיקה, המכונית, המטוס והמחשב ועוד ועוד מרכיבי תרבות חומרית שקשה לנו לראות את עצמנו בלעדיהם.
הנאורות, שלב צירי הלידה ההיסטוריים של הדמוקרטיה, שתרגם את שיח ההומניזם והרציונליזם לשיח חברתי פוליטי והעלה את הרעיונות של חירות האדם ושל זכויות היסוד של האדם.
הדמוקרטיה האמריקאית וכתב הזכויות, הדמוקרטיה הצרפתית המהפכנית וכתב זכויות האדם והאזרח, החוקה הפולנית, הדמוקרטיה הלא מהפכנית הבריטית, אנו נישאים על כתפי המהלכים ההיסטוריים הללו.
התנסח הרעיון שיש לשים סייגים ברורים לכוחו של שלטון בדמותה של חוקה דמוקרטית.
הרעיון של שוויון בפני החוק, גם ביחס ליהודים ובני מיעוט אחרים, חולל מהפכה חברתית.
זהו תהליך שהוא עדיין בהתהוות ביחס לנשים בחברות שמרניות רבות בעולם כמו ביחס לבעלי מגדר מיני שונה.
הרעיון של הפרדת הרשויות ועצמאות מערכת המשפט יצר רשת ביטחון לאזרח מפני סמכות דכאנית של בעלי שררה.
הליברליזם שקידש את זכויות הפרט והעמידו את היחיד מעל הקולקטיב, שיח הנאורות והליברליזם הוא שהוביל לד-לגיטימציה מוסרית של העבדות ובמחצית השנייה של המאה ה-19 למלחמת האזרחית האמריקאית (1866).
לאחר שפיכות דמים רבה התקבל התיקון לחוקה האמריקאית שקבע את שחרורם של העבדים האפרו-אמריקאים ובהמשך יבואו מרטין לותר קינג, רוזה פארקס ואחרים ויאבקו על מימוש השוויון בכל תחומי החיים.
תהליכי חילון שהתרחשו בעולם המערבי בחמש מאות השנים האחרונות, הרבה פחות בעולם הערבי והוציאו תחומי חיים מאחריותה והשגחתה של הסמכות הדתית.
גם אם הלכו אנשים לכנסיות או בתי כנסת, תחומי חייהם מחוצה להם נהיו לחילוניים, נתונים לסמכות שיפוטם האוטונומי. הדת נהייתה לעניינו הפרטי, הוולונטרי, של האזרח.
הסוציאליזם שדרש את שחרורו הכלכלי של האדם מתלותו בבעלי קרקע, הון וסמכות. במרחב הרוסי צמח הקומוניזם, ללא התשתית הליברלית דנן, ונהיה לכוח מדכא, ידוע לשמצה.
אולם בעולם המערבי הסוציאליזם לענפיו השונים הביא לרווחה חברתית, לאמנציפציה של מעמד הפועלים, לשחרורן ההדרגתי של נשים, לזכויות לילדים ולכינונם של משטרים סוציאל דמוקרטיים ולבנייתה של מדינת הרווחה המודרנית.
הלאומיות, הרצון של עמים בהגדרה עצמית אוטונומית, שהוביל להקמתן של מדינות לאום על חורבותיהן של אימפריות רב-לאומיות.
הלאומיות היא הפלטפורמה החברתית לייסודן של מדינות דמוקרטיות.
לכל דמוקרטיה שקמה בעולם קדם השלב הלאומי. רק כאשר מיישבי אמריקה יכלו לומר לעצמם “אנחנו אמריקאים” ולא בריטים הם גם יכלו לדרוש לעצמם שלטון עצמי דמוקרטי.
ואצלנו, התנועה הציונית צמחה באירופה כשהיא ניזונה מכל שלבי ההתפתחות התרבותיים הללו, היא לא וויתרה על אף אחד ממרכיבי המודרניות. היו הוגים שהדגישו יותר את העיקרון הפוליטי-מדיני, כהרצל והיו כאלו שהדגישו את העיקרון הלאומי והסוציאלי כמשה הס או את התפיסה החילונית והסוציאליסטית של החברה כא”ד גורדון, אבל כולם קיבלו פחות או יותר את הפלטפורמה הציונית המבוססת על הומניזם, רציונליזם מדעי, נאורות פוליטית, ליברליות, חילון, סוציאליזם (רך או קשה) ולאומיות יהודית.
כעת אנו עומדים בפני איום היסטורי חסר תקדים על הפלטפורמה הזו.
בפנינו עומדת השאלה הנוקבת האם ישראל תתקיים כאשר אנו שומטים מתחתיה את אחד או יותר מאבני הבניין הללו.
האם ישראל תוכל להתקיים על פי נראטיב דתי משיחי ולא הומניסטי, זה ששם את האדם במרכז?
האם תוכל ישראל להתקיים כמדינה דמוקרטית ללא הפרדת רשויות וללא עצמאות של מערכת המשפט?
האם תוכל ישראל להתקיים כמדינה דמוקרטית ללא מחשבת הנאורות ועקרון שלטון החוק השווה לכולם, לכולם, שהוא אבן יסוד מקודשת בכל המשטרים הדמוקרטיים?
האם תוכל ישראל להתקיים ללא השכלה וקדמה מדעית?
האם תוכל ישראל להתקיים ללא אמנציפציה מלאה, ללא סייג, לבני מיעוטים, נשים, להט”ב וכו’?
האם היא תוכל להתקיים כשהיא חברה כובשת עם אחר ושוללת ממנו את זכויות האזרח המלאות?
האם תוכל ישראל להתקיים ללא שמירה על זכויות הפרט, על חופש הביטוי, על חופש התנועה והעיסוק, על חופש דת וחופש מדת?
האם תוכל ישראל להתקיים ללא מערכות רווחה מתקדמות, השכלה, חינוך, בריאות לכל?
האם תוכל ישראל להתקיים ללא לכידות לאומית?
המענה לכל אחת מהשאלות הללו ברור לנו, אנו עומדים מפני מציאות קודרת, חסרת תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל.
ישראל הדמוקרטית עומדת בפני איום מהותי על עצם קיומה.
השאלה הדוחקת היא האם נמתין עד לקריסת הדמוקרטיה שלנו ועלייתה של מערכת שלטונית סמכותנית או פשיסטית שרואה בדמוקרטיה רק משחק כוח שאפשר גם בלעדיו או בלא חלקים ממנו?
מכיוון שגם כאן התשובה הראויה היא לא, עלינו לקום ולעשות.
