בתוך הציבור הערבי ניתן להבחין בשתי גישות עיקריות ביחס לגל המחאה העממית על השינויים במערכת המשפט.
זרם אחד מגלה עניין בשינויים הצפויים ומבין שגם אם המצב כרגע רע, הוא עלול להיות רע יותר ולעומת זאת, זרם אחר אינו מעורב במתרחש, לא מתוך אדישות כלפי המצב אלא מתוך תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר אמון במוסדות המדינה.
הציבור הישראלי, בעיקר היהודי, רוגש וזועם בשל השינויים בחוקי היסוד שחלקם כבר עברו בקריאה ראשונה בכנסת. שינויים אלה יחוללו שינוי יסודי במשטר בישראל ויהפכו אותו מדמוקרטיה למשטר הנשלט בידי הרוב הקואליציוני.
השינויים כוללים חמישה נדבכים עיקריים הם, שליטה של הממשלה בוועדה לבחירת שופטים והפיכת הליך מינוי השופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט ממינוי מקצועי למינוי פוליטי במהותו.
הגבלת הביקורת השיפוטית על חוק יסוד וצמצומה לביקורת על חוקים רגילים בלבד ואף זאת רק על חוקים הסותרים במפורש זכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד.
ראוי להזכיר בעניין זה כי יש כמה זכויות אדם יסודיות שאינן מוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא ההסדר החקיקתי הבסיסי שאמור לספק הגנה על זכויות אדם בישראל, כגון הזכות לשוויון, הזכות להפגין והזכות לחופש דת.
חקיקת פסקת התגברות המאפשרת לחוקק מחדש חוק שפסל בית המשפט העליון בנימוק שהוא פוגע בזכויות אדם ולכן אינו מידתי.
ביטול עילת הסבירות כעילה לפסילת החלטות מנהליות.
הפיכת משרות היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון.
קו אחד מנחה את השינויים האלה, העברת סמכות ההחלטה בעניינים גורליים הנוגעים בחיי היום יום של אזרחי המדינה ובזכויותיהם לידי הרוב הקואליציוני המכהן באותה עת, קרי הממשלה וזאת ברוח הסיסמה “החזרת המשילות לציבור”.
מלבד הצעות חוק אלה, המתמקדות בשינוי חוקי יסוד קיימים, מתקבלים חוקים ומוגשות הצעות חוק המבוססים על ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו על ידי ממשלת ישראל ה-37, גם הם פוגעים קשות באופי המשטר בישראל אך למרבה הצער אין הם זוכים לאותה תשומת הלב שזוכים לה השינויים האחרים.
דברי חקיקה אלה משפיעים על כלל הקבוצות המוחלשות והמקופחות, כולל הנשים, קהילת הלהט”ב, הפלסטינים אזרחי ישראל וכן העם הפלסטיני.
עם זאת, נראה כי המיעוט הפלסטיני מעורה בהפגנות השבועיות במוצאי שבת פחות משתי הקבוצות הראשונות. יתר על כן, נציגי המפלגות הערביות בכנסת נעדרים מרוב דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט העוסקים בשינויים האמורים לעיל.
אף על פי כן, חשוב לציין כי בחלק מההפגנות ברחבי הארץ השתתפו כמה דוברים ערבים והשמיעו את קולם בנאומים.
מדוע הציבור הערבי מתון בתגובתו על השינויים?
נדמה כי ניתן להבחין בשני זרמים עיקריים, הנחלקים לתת זרמים, כלפי הסוגייה של שינוי המשטר המונחת כעת על שולחן הכנסת.
זרם אחד מתעניין בשינויים הצפויים ומבקש להתמודד עם המציאות המשפטית העתידית מתוך הבנה שאף שהמצב כרגע רע, הוא עלול להיות רע יותר. אחדים בזרם הזה פועלים לתרום להגברת המודעות לשינויים בקרב החברה הערבית באמצעי התקשורת הערביים למיניהם.
אחרים נואמים ומשמיעים את קולם באוזני הציבור היהודי כדי להניע גם אותו להתגייס לשינוי המצב המשפטי בכל הנוגע למיעוט הערבי ויש אף העושים הן זאת והן זאת. זרם זה כולל מחאה מבורכת של קואליציות נשים שבהן נשים פלסטיניות מרגישות ביטחון להביע עמדה משותפת עם חברותיהן היהודיות.
לעומת זאת, הזרם השני אינו מעורב במתרחש ואינו רוצה להיות מעורב בו, אך לא מתוך אדישות אלא מתוך ייאוש, כאב, תחושת חוסר אמון עמוקה במוסדות המדינה ומתוך הבנה שלא ייתכן מצב גרוע יותר.
כן יש להוסיף כי מלבד ההפגנה המרכזית בתל אביב, רוב ההפגנות נערכות ביישובים היהודיים הסובבים את היישובים הערביים, כאשר מועדי ההפגנות אינם ידועים לציבור הערבי ואף לא מקומן, וייתכן שהם גם מתקשים להגיע אליהן.
חשוב מכך, אירועים אלה מתרחשים במרחב יהודי מובהק שהוא זר למיעוט הערבי כמקום להבעת עמדה או מחאה, בייחוד עקב הנוכחות הבולטת של דגלי ישראל ועקב העובדה שברוב המקרים נלווית שירת “התקווה” להפגנות, המעניקה למחאה גוון יהודי ציוני ולאוכלוסייה הפלסטינית אין דבר כלשהו המשותף לה ולאוכלוסיית היהודית.
נקודה נוספת שמשפיעה על השתתפותם של האזרחים הפלסטינים במחאה היא סוגיית שיטור היתר שממנו סובלים האזרחים הפלסטינים ובפרט באירועי מחאה, שלא אחת הסתיימו בהרג של מפגינים, לכן ניתן להניח שהם נרתעים מלהשתתף בהפגנות שאינן עוסקות בנושאי השעה או בחייהם היום יומיים.
המציאות בישראל מורכבת מאוד וההסבר או האפיון של התנהגות המיעוט הערבי הוא מלאכה מורכבת לא פחות.
בעיניי, השתתפות בהפגנות היא אמצעי מחאה אחד מבין כמה, ואי השתתפות בהפגנות אינה מעידה בהכרח על חוסר עניין במתרחש או באדישות, היא נובעת ממורכבותה של מציאות היום-יום של האזרחים הערבים כפי שפורט לעיל.
מדינת ישראל ניצבת כיום בצומת דרכים קריטי שעתיד לעצב את דמותה בעשורים הבאים ועליה להתמודד עם סוגיות סבוכות: המאבקים הפנימיים עקב המתח בין הדת והמדינה, יחסה כלפי המיעוט הפלסטיני החי בה והפרת זכויות אדם מדי יום ביומו.
צומת דרכים זה עשוי לשמש הזדמנות לעצור, לעשות חשבון נפש ולהתוות דרך חדשה לעתיד, דרך של שותפות אמיתית לשינוי הנדרש של המשטר הישראלי והפיכתו לדמוקרטי יותר המעגן זכויות אדם.
