את שלומית פגשתי בבית העסק בשעה מוקדמת, לפני שהלקוחות מגיעים, כעת עדיין שקט, רוני עובד החנות מסדר אותה לקראת הלקוחות.
קשה להעלות על הדעת שהחנות הצדדית, ברחוב אליהו הנביא 1בחיפה, היא אחת מהחנויות הוותיקות ביותר באזור חיפה, תחת אותה משפחה בדור המשך. החנות צרה, מסודרת במדפים גבוהים עם כל הדרוש למשרדים שבסביבה ושלומית מקבלת אותי בחום רב.
העסק הוא מה שמכונה או שהיה מכונה פעם, “טמבוריה”, הום סנטר בזעיר אנפין. אינסטלציה, חשמל, שכפול מפתחות, קדירות, מנעולים. “יו ניים איט”.
כל מה שנצרך לתחזוק הבית או המשרד, זהו אחד העסקים הוותיקים ביותר באזור חיפה, אשר קיים מאז שנת 1936, מזה 85 שנה.
העסק קם כעסק משפחתי על ידי הוריה של שלומית, במיקום שונה מהיום והוא עבר לעיר התחתית בשנת 1965. שלומית עצמה לא תכננה לעבוד במסגרת בית העסק, אבל מחלתו של אביה ז”ל הביאה אותה לסייע, לעזור קצת, למשך 53 שנים.
שלומית עצמה נולדה לתוך המציאות של בית עסק קטן, היא מתלוצצת שאביה ראה בה את הבן שלא נולד לו, בגלל הכישרון הטכני שלה. היא נשארה לעבוד בחנות לאורך השנים ובעלה הצטרף אחרי שפרש לפנסיה.
העסק תמיד זרם סימולטנית עם חייה של שלומית, עוד מילדות: “כשהייתי קטנה שיחקתי בחנות עם הברגים”.
אופיו של בית העסק בדורם של הוריה של שלומית היה שונה מאוד, ראשית, הם הצליחו להתפרנס בכבוד ממנו. המשפחה הייתה מבוססת והילדים נשלחו לבתי ספר טובים.
שנית, בזמנם העסק התמקד בחומרי בניין, כלי עבודה ופרזול וזהו. הייתה לחנויות מסוג זה באותם ימים פרסטיז’ה מיוחדת, לא היו מוכרים כל דבר.
אם הוא היה נכנס היום לחנות הוא ככל הנראה היה נבהל, לראות סמרטוטים ומגבים ושאר דברים מסוג זה בחנות. אפילו להכניס סוללות לחנות זה לא היה מובן מאליו ודרש איזשהו שינוי תפיסתי.
שלומית מצהירה: “פעם השינויים היו מתרחשים לאורך 10 שנים, היום כל יומיים דברים משתנים”.
שלומית איננה צעירה, וממרום 80 שנותיה היא מעידה שהעסק שומר על האדם בשלב זה של החיים, זו תובנה מעניינת ולא שגרתית, שהרי כולם חולמים על הפנסיה לכאורה. לאורך החיים תפעול העסק מצריך להקריב הרבה מאוד ולהקדיש זמן ואנרגיה על חשבון המשפחה והילדים הקטנים.
אין עסק דרך אגב, על הדרך, צריך להתמסר אליו עד הסוף, אך כיום שלומית מגיעה מבחירה ומכירה בתרומה שיש לעבודה בבית העסק אפילו ברמה המנטלית. אפילו הילדים סוף סוף השתכנעו בחשיבותה של העבודה בבית העסק בשבילה ותמיד אמרו: “בשביל מה את צריכה את זה”, בסוף גם הם הבינו שזה מאוד חשוב.
הקורונה לא ערערה כל כך את העסק, אמנם, הייתה היעדרות של לקוחות והם נדרשו לסגור את שעריהם בחלק מהזמן. לא היו מכירות, רוני העובד היה בחל”ת וכשהתאפשר שוב פתחנו.
עכשיו הקליינטים חוזרים לאט לאט, בעיקר אנשי תחזוקה של מוסדות. יש מספר קונים נאמנים במיוחד ברחבי חיפה שבאים עד לעסק, כאלו שזוכרים אותו לטובה משנים עברו, אבל רוב השירות הוא למשרדים בסביבה. גם הממשלה סייעה קצת.
האם יש תמריץ לפתח ולהרחיב את בית העסק, עם מוניטין וותק כה רב?
שלומית מאשימה את הגיל: “בגילי לא משנים כלום, שמחים על כל יום שעובר. No news – good news, אך עם אצבע על הדופק, מתחדשים ומתעדכנים.
אני עובדת קשה מאוד לחשוב מה לקנות, מתי, כמה. זה מהות העסק. למכור זה החלק הקל”.
ההתפתחות וההתרחבות הן פריבילגיה לעסקים קטנים רבים, היום רובם מנסים בעיקר לשרוד, להחזיק מעמד ולהתמודד עם הבנקים, התשלום לעובדים. החנות היא צנועה מאוד ברמה הכלכלית, ללא השקעה בפרסום ושיווק, מתבססים על פרקטיקת ה”מפה-לאוזן” וגם על המוניטין שנבנה אחרי כל כך הרבה שנים.
כשאני שואל את שלומית על החלום של העסק, היא מחייכת ועונה בכנות: “שבבוא היום, יבוא קונה שיקנה אותו בקלות ואני אפרוש”, זו תשובה שחזרה מכמה בעלי עסקים, ויש בה משהו מדאיג. יחד עם זאת צריך לזכור את ה”פז”ם” המשמעותי של שלומית בעסק וזה מקנה צידוק ראוי לפחות במקרה ספציפי זה. גם אז, נראה ששלומית ללא ממהרת להיפטר מהעסק כל כך מהר: “חשבתי להתחיל לחפש קונה בגיל 60, ואז דחיתי את זה לגיל 65, אח”כ 70, אח”כ 75, עכשיו מחכים ל-80, בעלי כבר מכין את יום ההולדת ה-90 שלי בחנות“, מספרת כשהיא צוחקת.
לשלומית חשוב מאוד לעודד את הצרכנים ואת מקבלי ההחלטות לטפח, לשמור על העסקים הקטנים ולסייע להם ומצד הצרכנים, לא לוותר בקלות על החנויות הקטנות. בעסק קטן הצרכן מקבל שירות אישי שהוא מעל ומעבר למה שהרשתות הגדולות מעוניינות ואפילו מסוגלות, לספק.
רשת גדולה זה בירוקרטיה, המון עובדים שמטלטלים את הצרכן מפה לשם, כשבעסק הקטן יש כתובת אחת, אדם אחד והוא נותן שירות, אחריות וייעוץ מקצועי. זה לא תמיד יותר יקר, לגדולים יש את הטכניקה שלהם להרוויח ובגדול, על חשבון הצרכנים.
במסגרת החנות הקטנה ניתן להעמיד לרשות הלקוח את כל הזמן הדרוש עד שיקבל תשובה לשביעות רצונו, יש לתת את הדעת לכך שכל עסק כזה מחזיק עובד או שניים וכולם יחד מספקים פרנסה למעגל רחב בהרבה ממספר העסקים עצמם.
לדעתה של שלומית, על קובעי המדיניות להבחין בין עסק קטן לקטנצ’יק, על בסיס פרמטרים כמו מחזור מכירות ומיקום. אותם עסקים קטנצ’יקים זקוקים ליותר עזרה להבטחת קיומם, בעיקר באזורים כמו העיר התחתית שאין בה משקי בית וזמן העבודה מסתיים מוקדם. למשל יצירת היכרות עם טכניקות שיווק ועם עולם הדיגיטל, כדי למשוך לקוחות, פעם היו מסתובבים הרבה ועושים את הקניות ואז הייתה זרימת לקוחות. לכשעצמה, שלומית לא מרגישה בדוחק, בסופו של דבר היא ומשפחתה לא חיים מהעסק. אך יש גם מקרים אחרים.
קרן רווה רביד מהיחידה למעורבות חברתית באוניברסיטת חיפה ועמותת מתייעלים לחינוך פיננסי וסיוע כלכלי, מביאים בפניכם את הסיפורים האמיתיים והכנים של האנשים מאחורי העסקים שנפגעו בקורונה.
במסגרת קמפיין הסיוע לעסקים קטנים ברחבי חיפה, קרן רווה רביד ועמותת מתייעלים מזמינים אתכם לכנס “עסקים וקהילה” של אוניברסיטת חיפה.
לרישום לכנס >> לחצו כאן
