"קול האוהדים": סיכום הדרבי החיפאי על ידי אוהדי מכבי והפועל חיפה 

אילן וינר, אוהד מכבי חיפה: "כאב של אוהד,לילה שחור בירוק.

כאוהד מכבי חיפה מגיל 8, לא קל לי לכתוב את המילים האלה שאותן אני כותב דקות אחדות מרגע שהגעתי הביתה אחרי נסיעה מתישה מרגע עזיבתי, יחד עם הבן שלי את סמי עופר.

הובסנו 5:1 בדרבי.

הלב שלי כבד והתחושות מעורבות.

זה לא רק ההפסד הכואב, אלא גם הדרך שבה זה קרה, חוסר האונים, התחושה שברק בכר והשחקנים איבדו את הדרך, והאכזבה שאימפריה התפרקה בתוך שנתיים, מחלחלת עמוק בלב.

מכבי חיפה היא יותר מקבוצה עבורי ועבור רבים מהאוהדים שלה.

היא סמל, מסורת וגאווה ירוקה שמלווה אותנו בכל מצב.

אבל בערב הזה, נאלצנו לעמוד מול המציאות הקשה ולהבין שהדרך חזרה להיות אלופה עוד ארוכה.

יש רגעים בכדורגל שבהם צריך לעצור ולחשוב. זהו רגע כזה.

רגע שבו הקבוצה, ההנהלה, הצוות המקצועי ואנחנו, האוהדים, צריכים להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו איך ממשיכים מכאן.

איך מחזירים את האמונה והכוח להילחם על כל משחק, לחזור להיות מכבי חיפה.

האכזבות הן חלק בלתי נפרד מהספורט, אבל השנה זה יותר מזה, זאת קארמה.

זה לא אותו ברק בכר, שמהיום הראשון אני טוען שעשה טעות מאוד קשה כשחזר, שנכשל בענק בדבר הכי חזק שלו בקריירה, קבלת החלטות.

זה הסיפור של סבע, האם הגיוני שהשחקן שנחשב בעיני רבים לטוב בקבוצה, לא ניגש לקהל והקהל לא קורא בשמו ? זו אנרכיה ועם כזאת אי אפשר לנצח.

האם הגיוני שיש שני עוזרי מאמנים (ניצבים) ובפועל דרור שמשון מייעץ תוך כדי משחק?

מה עם הזרים? והפציעות? והתחרות על אפודת השוער? בקיצור, אפשר להמשיך עוד הרבה.

אבל תקופות קשות הן גם הזדמנות לצמיחה והתחדשות.

עכשיו ולמרות הכל, הזמן לתמוך בקבוצה, להראות שאנחנו איתם גם ברגעים הקשים ביותר, כי מכבי חיפה היא לא רק ניצחונות והצלחות, היא משפחה, והיא שלנו בכל מצב.

לסיכום, אני קורא לכל האוהדים, בואו נמשיך להיות שם, ביציעים ובכל מקום. בואו ניתן למועדון את הכוח להתחבר מחדש ולהרים את הראש.

כי אחרי כל לילה שחור, תמיד יגיע הבוקר. ולנו, הירוקים, כבר יש כבר חלומות גדולים לשנים הבאות.

עליהם צריך להתחיל לעבוד מעכשיו. עם ליאור רפאלוב מנהל מקצועי ומאמן חדש על הקווים.

ברק בכר חייב מנוחה ואנחנו חייבים אויר פסגות.

זה כרגע לא יכול ללכת יחד והכי חשוב, אמן אמן שהחטופים שלנו יחזרו לביתם.

בסוף, זה מה שחשוב באמת.

שבוע טוב ומבורך".

עוז ארד, אוהד הפועל חיפה: "הדרבי הראשון שראיתי היה בשנת 1984.

אלפי ירוקים גדשו את יציעי הדשא באצטדיון קריית חיים.

רוני רוזנטל כבש וניצח את הדרבי הראשון שלי.

מאז עברתי כמה וכמה דרבים.

נכון. את רובם ניצחה מכבי ולכן כל ניצחון אדום היה שווה הרבה יותר, לפחות עבורנו האדומים.

כשהפועל הגיעה העונה פעמיים לדרבי ש"הכל פתוח" היא שוב הצליחה לאבד 2 נקודות חשובות בשער בדקה ה 98 של רפאלוב ולקצור המון מחמאות בעוד הפסד 2:0 בדרבי האחרון.

גם הפעם.

הפועל הגיעה מלאת מוטיבציה לדרבי האחרון בעונה מבלבלת, כשמצד אחד היא בעונת פלייאוף עליון פעמיים ברציפות, ומצד שני עונה מלאת קשיים ומחדלי שגרה לא פשוטים.

משבר קהל מתמשך הביא רק 1,500 אדומים ליציע K האהוב.

בקהל האדום קיים שיח מבטא קושי עקרוני להגיע מול קולות של "דרבי, חייבים להגיע".

ואנחנו, המעגל המשפחתי, כמובן הגיע ולא, אף אחד לא ציפה בחלומות הכי "אדומים" שכך יתנהל המשחק.

מהדקות הראשונות הפועל שטפה את המגרש בגלי כח ומהירות שפיצלו וחתכו את ההגנה הירוקה ללא רחם.

מתח של תחילת משחק התחלף במהירות לתחושות הלם משני הצדדים, כל אחד מסיבותיו.

קריאות של "אולה אולה" בדקה ה 70 סימנו- הדרבי הזה בלתי נשכח! כן,לשני הצדדים.

המצטיינים שלי הם, ניב אנטמן, השוער השני של הפועל גורם לכולם לשכוח מי זה יואב ג'ראפי.

איתמר נוי, ניהל משחק מעברים בצורה מושלמת פלוס מאבקי הגנה שהשאירו את הקהל ללא מילים.

ג'בון איסט, מהירות כח וחכמת משחק משולבת בקלאסה של שלושער בדיוק בזמן.

אבל מעל כולם, רוני לוי.

ה"משה רבינו" של הפועל חיפה, מוציא מים מהסלע, הישראלי מספר 1 על הקווים בארץ.

ושלא כמו בתל אביב, הדרבי של חיפה תמיד מביא הפתעות ועד הפעם הבאה תזכרו, חיפה אדומה".