שבוע הנבחרת הסתיים עם שלוש נקודות מתוך שש אפשריות, אבל זה לא העיקר, משום שאנחנו יודעים כבר מראש שהסיכויים להעפיל לטורניר הגדול בעולם קטן מאד, אז מדוע יש בנו שמחה בכל זאת?
מכוון שלראות את הבחורים שלנו על כר הדשא עם רעב וביטחון שיא מול אחת הנבחרות הבכירות בעולם זה לא מובן מאליו ואילו אלילת המזל הייתה קצת יותר נדיבה, אז גם נקודה נוספת ולא מתוכננת הייתה נכנסת למאזן.
לא מעט דברים נאמרו על רן בן שמעון לאורך השנים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הידע, הניסיון והמקצוענות שיש בו.
איש כדורגל בכל רמ"ח איבריו שעושה רושם שבתקופה האחרונה הוא מנסה לפתור גם את נושא תדמיתו שהייתה מעוררת מחלוקת.
רן קיבל משימה קשה מראש, כזאת שעשרות שנים אנחנו לא מצליחים להגיע אליה, אז אולי כעת מבלי שיש ציפיות זה יקרה?
שחקניו נראו נהדר מול מולדובה ופירקו אותה 4:0 ואז הגיע המפגש מול האיטלקים שגם אני בעצמי הייתי בטוח שינצחו בקלות את ישראל, אבל זה ממש לא היה ככה ומשחק הרואי של בחורינו הביאו לתוצאה שאף אחד לא חשב עליה, 5:4, עם שער הפסד מעצבן בדקות האחרונות, טוב נו, בכל זאת צריך לשמר את המוניטין שלנו, צחוק בצד.
על אף אובדן שלוש הנקודות, צריך להריע לרב"ש וחניכיו על העוצמות, הביטחון והאש בעיניים.
אני הייתי גאה בחבורה הלאומית שלנו ואין ספק שזה נותן תקוות לעתיד.
אשריי המאמין והמאמן.
רן, תמשיך להתפתח ולהשתפר משום שהצלחתך היא הצלחתנו.
