האומנם?
אז זהו, שלא.
בשנים האחרונות המפגשים בין השתיים הפכו לקרב היאבקות שכל כולו גועל נפש גדול ואין דרך לסובב זאת אחרת.
זה בדיוק מה שקרה במגרש ולעיתים גם בחדרי ההלבשה.
חוץ מלשחק כדורגל, השחקנים צריכים להבין שעליהם לתת דוגמא בפן ההתנהגותי, לכן קללות, גידופים, דחיפות ויריקות זה בדיוק הפוך ממה שמצופה.
אף אחד לא דורש שיהיה משחק לא אגרסיבי ורגוע על מי מנוחות, כי אם כך, נפנה את המבקש לכך ללכת לצפות בשחמט, אבל מה שכן נדרוש הוא ארגז שמלא בסבלנות, סובלנות ורוגע.
שחקני חיפה וב”ש היקרים, לעניות דעתי אתם מגיעים למפגשים ביניכם עצבניים מבעוד מועד ואין טעם לכך ותחשבו מה הילד הקטן ביציע רואה, מכניס למח ואז לצערי גם מיישם לאחר מכן.
אלימות לא חסרה בחברה הישראלית וחבל, לפיכך אבקש מכם בכל לשון של בקשה, תספרו עד 3 ורק אז תעשו או לא תעשו.
נכון, אני פרשן כדורגל ולא גננת, אבל אם הייתם מיישמים את מה שהיא אמרה כאשר הייתם ילדים, הטור הזה לא היה נחוץ ונגנז על ידי העורך שלי בטענה שאינו מציאותי.
למשוואה הזאת חייב להכניס גם את צוותי האימון שתרמו בעבר לא מעט לאנדרלמוסיה בין שתי המחנות ואם וכאשר יהיה שליו ורגוע אצל לובשי המדים ונועלי נעלי הפקקים, אז ביציע ההמון יתרכז אך ורק בעידוד ירוק ואדום, זאת החוויה שלשמה התכנסנו.
לא לאלימות, כן לספורט.
