נשים כותבות: כמה מילים אישיות ליום האישה הבינלאומי

אם תשאלו אותי איך אני מגדירה את עצמי, “אישה”, לא יהיה בראש סדר ההגדרות, אפילו “אמא” לא יהיה בטופ ואף לא “אשת איש”, על אף שאני גם וגם וגם, אמא לשתי בנות מדהימות לאורָן, בת 20.5 ויעל, בת 16, נשואה לחיים בזוגיות רבת שנים, מאז אמצע כיתה יב’.

אחד הדברים שהכי מוזרים לי אצל נשים, זה העובדה שרבים ובמיוחד רבות מסתירים את הגיל, אני אוהבת לגדול ולצמוח, גאה בגילי, ביולי הקרוב אחגוג 50 וחושבת שמי שמגשים את ייעודו גם מרגיש טוב עם עצמו ומסופק, בכל גיל שהוא.

החופש האישי שלי חשוב לי ביותר ואני מקשיבה בראש ובראשונה ללב ולבטן שלי, כשיש לי התלבטות או דילמה, אני בוחרת לשאול מספר נשים מה דעתן.

אבל בסוף תמיד מחליטה על פי מה שמרגיש לי הכי נכון עבורי, אני מאמינה שרק האדם עצמו יודע מה הכי מתאים לו וזה מה שאני אומרת לבני משפחה, לחברים ולמי שנעזרים בי מקצועית.

לפני מספר שנים, כשהייתי קצוצת שיער, כשבא לי בתקופות מסוימות, אני פשוט הולכת על זה, אמרה לי מכרה שהיא ממש הייתה רוצה לקצר את שיערה, אך בעלה “בחיים לא יסכים”. האמירה הזאת הפתיעה אותי, שכן מבחינתי, עם כל האהבה והכבוד לחיימי אהובי, לי ורק לי בלבד יש את זכות הבחירה לגבי הסוגיה הזאת.

איזון מבחינתי היא מילת מפתח בחיים, בכל הרבדים והתחומים. תזכורת מוחשית כואבת לעובדת היותי אדם ארצי שיש לו עוד דרך לעבור, היה האובדן של גיסי, דוּדי זהר ז”ל.

דוּדי, בעלה של גיסתי גלית, נהרג ב-7 באוגוסט 2017, עקב תקלה נדירה במסוק האפאצ’י, שהטיס כטייס במילואים. ככה פתאום, אחד האנשים הכי, אם לא האחד, מדהימים ומיוחדים שהכרתי, נהרג בגיל 43 וכל זאת שעות ספורות לפני ששבנו לגור בחיפה.

התרסקות המסוק שלו “ריסקה” גם אותי למשך מספר חודשים, האנרגיה העסקית והכללית שלי צנחה פלאים ועם זאת, היה לי ברור שהסמיכות המצמררת בין נפילתו וחזרתנו לחיפה, לא הייתה מקרית.

באותה תקופה, הרשיתי לעצמי להשתהות, לקחתי “פסק זמן” ואפשרתי לעצמי להתאבל, לעכל וגם להבין איך אני יכולה לקום בהדרגה ולצמוח מן החוויה המאתגרת הזאת.

אני יודעת שאני אנושית לגמרי, למרות שלא פעם מכנים אותי “פייה”, “מלאך” או “קוסמת” והיקום המחיש לי שגם מי שמאמינה כמוני בנצחיות הנשמה, יכולה להרגיש ולחוות ברמ”ח איבריה, בנפשה וברוחה כאב ממשי לגמרי.

עיבוד האובדן של דוּדי, כמו גם חוויות אחרות במהלך כל חיי, מאפשר לי ללמוד שיעורים משמעותיים, להתאזן, להירפא ולהתקדם מדי יום עוד צעד אחד קטן.

אחד המסרים בקלפי ההשראה שיצרתי אומר: “הקצב שלי הוא המתאים עבורי”.

אני מזכירה לעצמי את זה באופן מתמיד, אני צומחת ומתפתחת, משווה את עצמי לאיפה הייתי אתמול ועם זאת, אני מאושרת שלמדתי להיות בחמלה עם עצמי ולקבל בכיף גם את הרגעים שלא בא לי, ולפרגן לעצמי מנוחה והשתהות.

למעשה, הרגעים הללו מעשירים אותי לא פחות מן הרגעים של ה”עשייה”.

דבר חיוני שחשוב לי לשתף לפני סיום, הוא שאני מקפידה ליהנות מן הדרך, כי אני, כמו כולנו, תמיד בדרך.

בניגוד למה שרבים אולי חושבים, האתגרים שבדרך אינם סטייה מן הנתיב, אלא הם חלק מן הנתיב עצמו. אגב, אני מתכננת עוד לפני יום הולדתי הקרוב להתקעקע לראשונה בחיי, משהו שפעם חשבתי שלעולם לא אעשה, והרי למדתי ש-never say never.

עם המסר של “אני בדרך הנכונה”, אף הוא מן הקלפים שלי.

אני מאחלת לכולנו ובמיוחד לנשים שהמרוץ היומיומי בעולמנו המערבי עשוי בקלות לטלטל, לעייף ולהוציא להן את הרוח מן המפרשים, לזכור שהדרך היא אינסופית וטוב שכך, לכן תמיד מומלץ לנשום, לחייך, לטפוח לעצמנו על השכם ולהפנות את המבט קדימה.

נוהגים לומר Abraham Hicks, כמו ש-“You never get it wrong and you never get it done“.

חיבוק חם ממני, חלי פודה, מאסטר רייקי, יוצרת ומרצה, INSIDE INSIGHTS™, קְלַָפֵי הַרֵייקִי שֶל חֵלִי.