בונה עלה לארץ ב־1936 עם משפחתו ממזריץ’ שבפולין בהיותו ילד, הארץ התגלתה לו לראשונה בחיפה, עיר מזרחית ואירופאית, ים תיכונית ובינלאומית. כאן הוא קלט את מראות המזרח, את האור והצבע האופייניים לו, וספג את האווירה הים תיכונית.
תערוכה זו מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים שבהם עסק בונה במשך שנות יצירתו במרחבי הנוף הארץ ישראלי, שאותם ספג בעיר מגוריו חיפה ובעבודתו כמודד קרקעות בגליל, המרחב האישי והביתי וכן המרחב הרוחני והמיסטי ביצירתו, הכולל את עיסוקו במיתוס המקראי.
ציוריו של בונה ברובם גדולי ממדים ועשירים בשפה חזותית הממזגת מספר סגנונות, חלקם מאפיינים תקופות מסוימות ביצירתו וחלקם מופיעים בציוריו לאורך כל הדרך.
ציורים אלו משלבים מרכיבים פיגורטיביים ומופשטים ומשקפים חקירה אסתטית של אפשרויות השימוש בצורה וצבע, הם מתאפיינים בצבעים חזקים ואקספרסיביים ולעיתים גם בגוונים בהירים ונקיים. עבודותיו מלאות בחיוניוּת ומאוכלסות בדמויות מסוגננות ואקספרסיביות.
ביצירות מתחילת דרכו האמנותית אפשר לזהות את זיקתו העמוקה לאמנות הפרסית, בעיקר בהשראת המיניאטורות הפרסיות, ולציור הביזנטי הקדום. בחלוף השנים סגנונו הושפע ממקורות השראה נוספים מהאמנות המודרנית הבינלאומית.
בשנות השמונים והתשעים הוא החל להתמקד, במעבר חד, בציור המופשט הגיאומטרי.
בציוריו של בונה מתקיימת פשטות כמעט נאיבית, המבטלת את חוקי המציאות ומוליכה אותנו לתוך עולם של אגדה וסמלים. יצירתו שואבת את עוצמתה מזיקתו העמוקה למורשת התרבותית של העם היהודי ומעל לכול לסיפורי המקרא, ומאהבתו לארץ ישראל ולנופיה.
עבודותיו של בונה מבטאות מצב של חופש יצירה ספונטני ובלתי צפוי, המתבסס כאמור על מגוון סגנונות ומקורות השראה, ללא השתייכות לזרם אמנותי מוגדר. הוא יצר את עולמו, הקמאי לעיתים, מתוך התייחסות לטבע, לאפוסים עתיקים ולעולמו הפנימי האניגמטי. ביצירתו ההטרוגנית, שאינה כפופה למבניות סדורה, כל יצירה היא אירוע ייחודי טהור.
