“הגעתי למרפאה חצי שעה לפני שהתחיל האירוע”, משחזרת אריאל, “פתאום הרגשנו שמשהו קיצוני מתרחש, כשהגיעו אלינו במהלך דקות ספורות פצועים רבים, ממצב קל ועד כאלו שלא ניתן היה להציל ונאלצנו לקבוע את מותם.
אני הייתי בתוך המרפאה ובעלי היה בחוץ, העניק טיפול ראשוני לפצועים שהגיעו אליו”.
על הרגעים הראשונים, הוסיף שמחה: “זה היה ממש כמו סרט נע, פיניתי את הדרך לאמבולנסים, טיפלתי בפצועים אחד אחרי השני וההרגשה הייתה קשה מאוד. מזעזעת.
אני במד”א שבע שנים ובחמש השנים האחרונות נמצא בהילולה במירון ומעולם לא חוויתי טרגדיה כזו. הכמות של הפצועים וסוג האסון היו פשוט בלתי נתפסים”.
“באמצע האירוע, שהצלחתי למצוא שני שניות של שקט, הרמתי את הראש לאריאל, הבאתי לה מים, דאגתי לה.
רגע לאחר מכן כבר המשכנו לטפל בפצועים.
בבוקר למחרת הגענו יחד הביתה, לילדים, מחוסרי כוחות ואחרי מראות קשים מאוד.
החיבוק שקיבלנו מהילדים מאז הוא הכוח שלנו, יש לערך המשפחה משמעות אחרת אחרי אירוע כזה”, מסכם שמחה.
על המראות הקשים, סיפרה אריאל: “חצי מהלב שלי נשאר במירון באותו הלילה. הייתי חלק מהצוות שקבע את מותם של פצועים רבים, אבל נקודת האור שלי הייתה ילד בן 11, שנפגע באורח קשה מאוד והצלחנו לייצב את מצבו והוא שב להכרה בבית החולים.
זה האור שבתוך החושך”.
