דורון, יוצר הדגמים במרוצת השנים, מספר על היתרון והייחודיות בבניית האוסף שמוצג בגאווה במוזיאון הייחודי הזה, בכך שיום אחד הוא יכול להיות אחד מחייליו של נפוליאון ויום למחרת הוא הוא מטיס מטוס F15.
.
הסיפור המשמעותי אותו בחר לספר לנו דורון ולתת לנו טעימה מאחד הסיפורים המכוננים שלו בתהליך הקמת המוזיאון הוא על מודל האונייה BEAGLE, אוניית הצי הבריטי, אותה אונייה, אשר עליה דרווין כתב את ספר התפתחות המינים המפורסם ואליה הצטרף כחוקר.
אותו מודל שבנה דורון, עוד בהיותו בן 8 בלבד, נתן דורון לאביו במתנה.
אביו של דורון, כפי שמסופר בהמשך היה קצין מכונות ראשי במשחתת הצה”לית יפו ולאחר מכן עבר לספינת חיל הים, אח”י אילת והמתנה של המודל מדורון תמיד נשא עימו.
לאחר שסיים את תפקידו, אביו של דורון, בסיפור המדהים שיפורט בהמשך, שכח את המודל במשחתת עליה שירת.
פנינה נורקין ז”ל, נולדה בתל אביב בשנת 1928, לאב, אהרון נורקין, יליד גרמניה וציוני נלהב שהיה מהנדס מכונות ומים מבמקצועו, חקלאי כושל בשאיפתו ולאם, רחל גליבטר, מיפו, שנכחה ב”הגרלת הצדפים” המפורסמת בחוף אחוזת בית, אם כי לא השתתפה בה.
ב”שבת השחורה”, כשהסתבר שהבריטים יודעים על מסתור גבישי הקשר הסודיים של הפלמ”ח ביגור, התחפשה פנינה לפלאחית ערביה, הניחה שק זבל עופות על ראשה, הסירחון הרחיק אפילו את הזבובים והלכה עם הגבישים והקודים, לצומת, הצ’ק פוסט, שם מסרה אותם הלאה.
לאחר מכן, הצטרפה ל”גדעונים”, פעילי ההעפלה ונשלחה להקים ולנהל תחנת אלחוט במרסיי צרפת.
בסיום המלחמה, הייתה בת יחידה בקבוצה של שלושה קומנדקרים ששימשו כממסר קשר ונעו לאורך הר הנגב, בליווי היחידה שהתקדמה לאום רשרש. הם הגיעו למקום כמה רגעים לאחר הנפת דגל הדיו.
לאחר שחרורה, הוסמכה כגננת ועבדה במעברות שהוקמו ובמקביל למדה הוראה, פנינה המשיכה בשירות מילואים והשתתפה בקרב הכושל בתל מוטילה.
כמורה, עבדה בבתי ספר שהוקמו ברמת ישי, וולדהיים, אלוני אבא כיום, בית לחם הגלילית, עכו העתיקה, ובבה”ד חיל הים, כמורה לחיילים וקצינים עולים חדשים ושם הכירה את רס”ן זיגמונד גריף שיהיה בעלה.
לאחר נישואיהם, התגוררו בשיכון צבא קבע בגב ים ב’- 6-8 בלוקים, טובעים בדיונות חול נרחבות, אז לימדה בבית הספר אורים בקריות.
בשנת 1959- עברו לשכונת נווה שאנן בחיפה ושם לימדה בבית הספר, “תל חי”, כמו כן השתתפה בהקמת בית הספר “יזרעאליה”.
בבית הספר, החליטה פנינה, ברוח הפלמ”ח, שהיא תלמד גם את המקצועות האלה, בנוסף לכל שאר המקצועות שלימדה.
לאחר שעות עבודתה בבית הספר, עסקה בעזרה לעולים שהגיעו בכמויות ממזרח אירופה וגם מעיראק וסוריה, כאשר בעזבונה נמצאו ארגזים דחוסים בתכתובת שניהלה עם מוסדות מדינה וגורמים שונים, זאת במאמץ למצוא עבודה ותעסוקה לעולים. היא סייעה גם בפתרון בעיות קליטה במשפחות במשבר שהתפרקו.
לאחר שפרשה לפנסיה, הייתה פעילה בארגון הסתדרות המורים והגמלאים וכן עבדה בקווי הסיוע לנוער במצוקה, אך עם הגיל, הדרדר מצבה והיא הועברה לבית אבות, שבו נפטרה בספטמבר 2018.
האב, זיגמונד נולד בשנת 1922 למשפחה ממוצא פרוסי, בחלק שנמסר לפולין לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה.
בגיל 6 הוא עלה עם הוריו ואחיו לפלשתינה והתיישבו בקולוניה הגרמנית בחיפה, מה שהיום בת גלים, לאחר מכן עברה המשפחה לשכונת נווה שאנן בחיפה.
כשסיים זיגמונד שמונה שנות לימוד בבית הספר תל חי בשכונה, הוצבו בפניו הברירות, לעבוד בבניין או במסגרות והוא בחר באפשרות השלישית, להצטרף להכשרה כחניך מכונאות במספנת הצי הבריטי בחיפה וללמוד בבסיס הצי מורטה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה זיגמונד מכונאי ראשי, צ’יף אנג’יניר, שלל קורבטה מסוג FLOWER והאוניות שעליהן שירת השתתפו בקרבות רבים.
בעגינה קצרה באלכסנדריה, פגש אותו קצין ניהול מהבריגדה היהודית והציע לו לפתוח חשבון בבנק ארץ ישראלי שהוקם למשרתים בכוחות הבריטיים, “אוצר החייל”.
זיגמונד השתכנע והוא היה לקוח מספר 3 או 5 בבנק.
בשנת 1945, בשלב מסויים-הוא “הושאל” לחיל האוויר המלכותי להשתתף בטיסות תקיפה, כמאזין לערוצי הקשר של פיקוד מטוסי הקרב הגרמני וכך לאותת למוביל המבנה על כוונותיהם.
מאחר והמלחמה באירופה נושמת את נשימותיה האחרונות הוא מועבר לפסיפיק, להנות מחברתם של היפנים והוטל עליו להקים קבוצת סיוע של מכונאים אוסטרלים, שתסייע לכוחות ארה”ב בנחיתות אמפיביות, בתיקון נזקים לנחתות על חוף הנחיתה עצמו וכך להשמיש אותן באופן מיידי חזרה לפעולה.
האוסטרלים, ממש לא אהבו את הקצין הבריטי גרמני הקפדן והקשוח שנפל עליהם ואשר דרש שילבשו מדי מרינס אמריקאים וכן שישתתפו באימוני חי”ר עם המרינס.
עם סיום המלחמה נשלח עם צוות טכני לבדוק את הריסות נגסאקי ולאחר מכן הוצב למטה הלורד מאונטהאטן במלחמת האזרחים בהודו. לאחר מכן, הוצב על אניה בים התיכון שעסקה בתפיסת מעפילים בלתי ליגאליים.
כשחזר זיגמונד גריף לישראל (אחרי עשר שנים), שבע קרבות מלחמת העולם השנייה, חיכתה לו מלחמה חדשה.
המצב בירושלים היה קריטי. חיל ים לעומת זאת לא היה כמעט קיים, לזיגמונד עמד ניסיונו הן בים והן בקרבות ביבשה והוא “נחטף” מיידית לגדוד הרביעי של הפלמ”ח, שם מונה למפקד מחלקה ושוב מצא את עצמו במערבולת בלתי פוסקת של קרבות.
הוא שימש כמפקד מחלקת חבלה, מפקד מחלקת מרגמות, ומפקד מחלקת חי”ר.
לקראת סוף המלחמה כשרווח המצב בגזרת ירושלים, הוא הועבר לחיל הים והיה לצ’יף אנג’יניר של אוניית חיל הים, הקורבטה אח”י הגנה ק-20, שם שירת עד סוף המלחמה ולאחריה.
זיגמונד: “לא, זה שם פרוסי בן למעלה מאלף שנים, אני לא בטוח שהמדינה הזאת תתקיים עשרה אחוזים מהזמן הזה”.
בשנת 1965 הוצב כ-צ’יף אנג’יניר של המשחתת אחי” אילת ק-40, וערב מלחמת ששת הימים, הוצב בצוות ההקמה של בסיס אשדוד החדש, כקצין הטכני של פלוגת הנחתות, שייטת 11, איתה השתתף גם במלחמת ששת הימים.
מיד לאחר המלחמה, ביקש ממנו הצ’יף אנג’יניר של אח”י אילת להצטרף לסיור כדי לראות ביחד איך להתגבר על בעיות במכונה, האונייה כבר לא הייתה במצב טוב וכשעלה זהר לאונייה, ברגע האחרון לפני ניתוק החבלים, הזעיק אותו מפקד פלוגת הנחתות, סא”ל ברוך ברושי, לדיון דחוף במטה.
זהר מחק את עצמו מרשימת המפליגים, זרק את חגורת ההצלה ודהר לסטלה מאריס. אחרת, כאן היה מסתיים סיפורו, כאשר האונייה הוטבעה באותו סיור ומאנשי מחלקת המכונה, איש לא ניצל.
אבל בטרם עזב אביו של דורון את המשחתת הוא קיבל את דגם האונייה BEAGLE, אוניית הצי הבריטי, אותה שכח כשסיים את תפקידו ולקח אותה לביתו רגע לפני שהמשחתת הוטבעה.
.
זהר השתתף בקליטת הסטיל”ים החדשים והבין שזמנו עבר והוא נחשב קצין מכונה מצטיין, קפדן, קשוח ודורש מאנשיו, אך קפדן ועקשן באותה מידה מול הפיקוד שמעליו הוא אמר את מה שחשב, היה ישיר ובוטה והגרוע מכל, כמעט תמיד התברר שצדק, לכן מעולם לא קודם מעבר לדרגת רב סרן.
בשנת 1970 השתחרר מחיל הים וזהר המשיך בשירות מילואים כקצין מכונה הנילווה לאוניית ההדרכה של חיל הים נגה, איתה גם השתתף בהפלגות לג’וניה שבלבנון בשנות ה-70 וכן בהפלגות קורס חובלים לחו”ל.
כאזרח, מונה למנהל מחלקת האחזקה והבטיחות במפעל האלקטרו כימי פרוטארום בעכו ולאחר יציאתו לפנסיה, התמסר לתחביבו בנגינה בכינור.
בספטמבר שנת 2009 נפטר בבית חולים בחיפה.
