חרף ההסכם, הגיש הגבר, בספטמבר האחרון, תביעה להפיכתו להורה העיקרי על ילדי בני הזוג, תוך השתתפות מלאה בהוצאות הילד וכן, דרש מאשתו, למסור לו דו”ח מסודר, כיצד היא מוציאה את דמי המזונות החודשיים שאותם הוא משלם לה.
הצדדים הועברו להליך ליישוב סכסוך במסגרת גישור מטעם בית המשפט למשפחה, אך הוא לא צלח והתביעה הגיעה לפתחו של בית המשפט למשפחה, בפני כבוד השופט נחשון פישר.
במסגרת כתב ההגנה של האישה, טענה באת כוחה, עו”ד שירה שואף דגן, כי מדובר בתביעה תלושה וקנטרנית, אשר נועדה להטריד את האישה ולגרור אותה להוצאות כספיות כבדות, תוך נטילת הלוואות שקשה יהיה לה להחזירן בעתיד.
לדברי עו”ד שואף דגן, הזמן המועט שעבר בין חתימת בני הזוג על הסכם הגירושין ועד לעתירת הבעל לשנותו, אין בה שום היגיון וסבירות. לטענתה, גם תקופת הקורונה לא יכולה לשמש עילה בידי האב, משום שהכנסתו בתקופה זו רק עלתה.
“לא ייתכן הניצול הציני הזה של אבות על כלום ושום דבר”, טענה עו”ד שואף דגן בכתב הגנתה וכיוונה בכך לטרנד החדש הפושה בקרב אבות רבים, הפונים לבית המשפט בבקשות סרק להפוך, כביכול, להורים משתתפים, הנושאים יחד עם גרושותיהם בנטל גידול הילדים, אך למעשה כל מטרתם היא להפסיק לשלם דמי מזונות חודשיים לילדיהם.
בכתב ההגנה, ביקשה עו”ד שואף דגן מבית המשפט למחוק את תביעת האב על הסף משום שהיא נעדרת כל עילה, טורדנית וקנטרנית ומשום שהוגשה מתוך מניע פסול, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט.
“בצירוף הפסיקה הרלבנטית, כתב התביעה לא מעלה טענה אחת בדבר היווצרות שינוי נסיבות כלשהו, לא כל שכן שינוי מהותי מאז נערך הסכם הפירוד בין הצדדים, בדיוק לפני שנתיים, בינואר 2020”, טוענת עו”ד שואף דגן.
מנגד טען התובע כי הוא הורה מעורב, שנותן לבנו את כל מה שהוא יכול לתת, אבל עדיין רוצה להמשיך לחיות את חייו ולהתקדם.
“יש לי הוצאות, אני מתגורר אצל הוריי”, טען והוסיף האב: “אני תמיד אהיה בשבילו, ואני לא רוצה למצוא את עצמי במצב כלכלי לא טוב”.
על טענת המגורים עם ההורים, השיבה עו”ד שואף דגן, שאכן התובע התגורר לאחר גירושיו בדירת הוריו, אך מאז הספיק לעדכן את גרושתו כי שכר דירה משלו.
כבוד השופט נחשון פישר, מבית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו כי: “אין ולא יעלה על הדעת כי יבחר מאן דהוא להגיש תביעות סרק לבית המשפט, לעשות שימוש פסול ובלתי ראוי באפשרות להגיש תביעות ועתירות, ולגרור את הצד השני להליכים מיותרים, יקרים, אשר מלבד עלותם הכספית, גוררים בצידם ימים של מטרד, שעות ולילות של חוסר שינה, דאגה, מצוקה רגשית, פחדים – והכל בלי כל סיבה או הצדקה.
התביעה אשר הוגשה לבית המשפט הזה משוללת כל בסיס, מקוממת ומרגיזה.
אדם שמשלם בעבור בנו הסובל מצרכים מיוחדים סך של 1050 שקלים בחודש, בגינו של הסכם שהושג בין הצדדים ואושר בבית המשפט הזה, לא יכול להרשות לעצמו להגיש תביעה משוללת כל יסוד ועילה ב-2.1.20, לאחר שבאי כוח הצדדים טרחו ועמלו על ההסכם למעלה מחצי שנה”.
השופט פישר מוסיף ומציין בפסק דינו כי התובע הגיש: “שפע של טענות סרק מקוממות כנגד הנתבעת, דרישה לבטל את המזונות הזעומים אותם משלם, ובקשה לצידה להפוך ולהיות ‘ההורה המרכזי'” ולא זו בלבד, קבע השופט, “אלא שהתובע לא היסס לדרוש כי האם תמסור לו דין וחשבון על מה היא עושה בסכומי המזונות הנמוכים כל כך, אותם הוא מסכים לשלם”.
מתוקף האמור, קבע השופט כי יש לדחות את תביעת האב על הסף: “התביעה אינה מגלה עילה, אין בה דבר וחצי דבר עם העילות הידועות לעניין הפחתת מזונות, ולא בקשר לכל דבר אחר.
לא זו אף זו, אלא שברור כי התביעה היא טורדנית וקנטרנית, ולא נועדה אלא לפגוע בנתבעת וכפי שאין ספק, אכן עשתה”.
בנוסף, פסק השופט כי יש לקבל את דרישת עו”ד שואף דגן, ולחייב את הגבר בהוצאות המשפט של האישה וכך, קבע השופט כי הגבר ישיב לאישה את הסכום ששילמה לעו”ד שואף דגן, כלומר 45,000 שקלים.
בנוסף, קבע השופט כי הגבר ישלם לאישה סכום של 10,000 שקלים, בשל הגשת תביעת הסרק הטורדנית.
בסיום פסק דינו, ציין כבוד השופט פישר כי: “לא תמיד כאשר יבוא אדם לבית משפט בתביעות סרק מתוך כוונה להטריד, ייצא הוא בידיים נקיות. יש פעמים, שפנייה לבית המשפט תגרור אחריה חיובים כלכליים כבדים, חלקם השבת הוצאות אשר מוציא הצד הנתבע, וחלקם הבעת דעתו ומורת רוחו של בית המשפט, מעצם ההליך אשר ננקט”.
עו”ד שירה שואף דגן, עוסקת בדיני משפחה, מזונות, משמורת, רכוש, גישור, צוואות, ירושות, הסכמי זוגיות וממון.
