הילדות שלי התרחשה בשכונת קריית שפרינצק שבחיפה ואיך לא, לכדורגל היה חלק בלתי נפרד ממנה.
עד היום קשה לי לשכוח ואיני רוצה בכך, את לוח הזמנים הצפוף שהכיל בחובו את המשימות של לצאת מבית הספר לאחר יום לימודים ארוך, לאכול ארוחת צוהריים מזינה ,לעשות שיעורי בית וכל זה תוך הסתכלות על שעון הקיר בציפייה שמחוגיו יראו את השעה 16:00.
זאת העת שכל ילדי השכונה התאספו במגרש של “בית ספר שפרינצק” , עליו השלום.
כמובן, במידה והמפגש בוטל בשל מבחן או עבודה שצריך להגיש, היה את הרץ תורן שדילג ברחבי השכונה וזעק לעבר חלונות הבתים הרלוונטיים בקול: “בוטל המשחק”.
אם היינו יודעים זאת אז, היינו חותמים בלעדיות על “וולט”, שהרי מסתבר בדיעבד שזאת ההמצאה שלנו בשכונה.
באופן חד משמעי, אני קובע את רמת המשחק שלי כבינונית מינוס, אבל, זה לא הפריע לי לחשוב שאין ראוי ממני להיות שחקן נבחרת ישראל בעתיד.
הנאיביות בתוספת תמימות מקסימה שכל כולה משתוקקת להגשים חלום, גרמה לי ולחבריי לבעוט את הכדור לעבר גדר סורגים במסווה של שער כדורגל תוך ויכוח תמידי האם הייתה קורה או שהיה משקוף.
אני רק מזכיר, שאין מסגרת ורשת.
בואו נאמר, שאם היה בזמנו VAR, הייתה לו עבודה קשה והמציאות לא הזיזה לנו ועבורנו אנחנו משחקים באצטדיון קריית אליעזר.
הרי אצטדיון, סמי עופר, אפילו לא הגיע בחלומותינו הוורודים.
אין הרגשה טובה יותר מלחזור הביתה מזיע, מותש וחבול אחרי מאבק של כדורגל מסקרן בין שכונת, בר רב האי דוד לבין שער העלייה או גבעת לוטם.
לא רוצה להישמע בכיין, מתלונן או פוץ, אבל, הייתי רוצה שהעבר יחזור ואז כולנו היינו זונחים את המסכים לטובת ספורט שהוא גם יותר מהנה ובטח שיותר בריא.
השורה התחתונה בתכל’ס, האם הבקעתי שער או לא?
בוודאי שכן.
הרי אין לי ספק שהכדור העוצמתי שנבעט מרגלי הימנית, פגע במשקוף וחדר פנימה.
או שלא, זה יישאר בגדר תעלומה נצחית.
