דפי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי הוסיפו לעצמם פרק מביש שיהיה קשה למחוק אותו ולכן עניין אותי לדעת איך זה מרגיש מהצד הירושלמי, אז פניתי לאוהד הבית"רי שהכי קרוב לליבי
גילוי נאות, כפיר שמואל, בית”רי בלב ובנשמה הוא בעלה של אסתר, בת דודתי ,ביתם של אירית ובני האהובים ולהם יש 2 בנים ו2 בנות, שהבכור הוא הראל שנכח במשחק, כן, בטח ניחשתם, אוהד שרוף של הצהובים שחורים ואיתו בתמונה המשפחתית הודיה, מוריה והילל שללא שום צל של ספק יהיו ממשיכי הדרך ביציע.
מאז שהזוג המקסים הזה התחתן, אב המשפחה ואני מנהלים שיחות רבות על כדורגל שמלאות בלא מעט עקיצות, אך ברוח טובה, כזאת שאני מאחל שתשרור בכל מחנה אוהדים ממוצע.
רצה הגורל והעונה הקבוצה מהבירה הגיעה לחיפה והניפה, לפחות כך רצתה, את גביע המדינה והשמחה מהולה בעצב לאור האנדרלמוסיה שחווה הדשא ורשת השער השרופה בעיר הכרמל וכתוצאה מכך ניפקה תחושה רעה לכל מי שאוהב את התוצרת המקומית שלנו ומעל הכל דאגה אמיתית, לאן זה עוד יכול להגיע.
משפחת שמואל חוגגים גביע, צילום: אלבום פרטי
ראשית, ברכות על הזכייה בגביע לאחר 14 שנה וכעת ספר לי מהצד שלך את תחושותיך?
שנת 2018, אצטדיון טדי בירושלים, גמר גביע המדינה, ביתר ירושלים “מארחת” את הפועל חיפה, 23,000 איש צהובים שחורים ומהצד השני 7 אדומים שעשו את הדרך מחיפה.
על פניו, משחק בית, כל האצטדיון צהוב שחור, הבמות כבר מוכנות, הזמרים כבר הוזמנו, הגביע כבר כאן, רק קחו אותו, אבל אז, בום, הפועל חיפה עושה את הבלתי יאומן ומנצחת אותנו באצטדיון הביתי שלנו, אם עכשיו לא לקחנו גביע, אז מתי כן?
הגביע והתואר האחרון היה לפני 14 שנה כפי שציינת קודם לכן, אותו גמר גביע שנערך באצטדיון רמת גן המיתולוגי, נגד מכבי חיפה.
הגענו אחרי עונת דאבל מפוארת, ראובן עטר הוביל את השחקנים לניצחון בגמר ולאחריו סוף עידן גאידמק, כי ככה זה בית”ר, משיא הפסגה, פירוק והתחלה מחדש, ככה זה כבר 50 שנה.
הנה הגיעה שנת 2023, חצי גמר, בית”ר מול מכבי ת”א, מגיעים הכי אנדרדוג שיכול להיות, דיברו כמה נקבל 3, 4, אולי 5, נתנו לת”א ניצחון קל.
אבל, עשינו את זה, נוק אאוט של הגאון אבוקסיס לקראנקה והנה אנחנו בגמר.
איפה יהיה הגמר? שאלנו עוד באותו הערב, תשובה קיבלנו כבר בחצות, הגמר ייערך באצטדיון המדהים סמי עופר, כך הצהיר יו”ר ההתאחדות ובטח שקברניטי בית”ר יתנו את ההסכמה.
“אכללנו אותה” אמרתי, עוד הפעם הלוך חזור 6 שעות בדרכים.
המסע לעבר השגת כרטיס לגמר החל, מה עושים, איך רוכשים, למי פונים, הטירוף בשיאו, שלושה שבועות לפני המשחק.
הפור נפל, עושים מנוי אב ובן לעונה הבאה, וזכאים לרכוש כרטיס, אנחנו רגועים, הבטחנו את מקומנו ביציע.
שבוע לפני הגמר לא ישנים, לא נרדמים, רק על זה חושבים.
ביום המשחק בבוקר מחפשים מה לעשות רק כדי להירגע קצת, יוצאים נרגשים לחיפה בצהריים, פקקים, אוכלים במסעדת מקסים, ויאללה לאצטדיון.
כבר עם הגיענו לאצטדיון הנורות האדומות החלו להבהב.
מספר אוהדים הציעו למכירה כרטיסים במחיר עלות, איך? הרי עד לפני כמה שעות כרטיסים נמכרו באלפי שקלים, איך יכול להיות שכרטיסים נמכרים בחוץ?
מהר מאוד הבנו , יש פה מחדל אבטחתי ואי סדר ארגוני, החלו להגיע סרטונים בהם אוהדים פורצים את השערים, קופצים מעל החומות ונכנסים באין מפריע, כבר אז הבנתי שהבלאגן יחגוג היום.
החל המשחק וכבר בדקות הראשונות רואים שידינו על העליונה, נתניה לא פקטור, מתחילים להריח את הגביע, יאללה זה מגיע.
שריקת סיום, התפרצות רגשות, עשינו את זה.
כבר בשריקה פרצו לתחומי המגרש מספר אוהדים, אנחנו ביציע ממתינים לבמה ולהנפה, דבר שלוקח כבר 50 דקות.
לבסוף, הבמה הוכנה, שחקנים מקבלים מדליות, מיד אני מזהה מהיציע את התכונה והנהירה של הקהל, “אומר לחבר, לא תהיה הנפה, הם מתכוונים לפרוץ למגרש”.
ואכן כך קרה, פרצו, הגיעו לבמה, עלו עליה, גנבו מדליות, הבריחו את הנשיא.
אנחנו ביציע מתחננים שיעלו חזרה, תנו לנו להניף גביע, חיכינו 14 שנה, תנו לנו לחוות את הרגע, למה אתם עושים את זה?
אני לא מאשים את אוהדי בית”ר בלבד, לא הם אשמים.
אשמים הם מקבלי ההחלטות והענישה במדינה, יש לכם סרטונים, יש לכם תמונות, תתחילו להעניש, תתחילו לתת קנסות ותתחילו להראות שמי שעובר על על החוק זה לא ישתלם, רק כך נוכל למנוע את הדברים האלו.
ועוד דבר, את הלגיטימציה לפריצה התחיל לא אחר מאשר מאמן הקבוצה יוסי אבוקסיס, עם כיבוש השער השלישי יוסי עשה סיבוב אליפות בתוך המגרש, והגיע עד ליציע המרוחק והאוהדים מבחינתם יאמרו שאם ליוסי מותר, לנו לא?
חומר למחשבה.
יצאנו מהאצטדיון בתחושה שהפסדנו, אומנם ניצחנו על הדשא, אבל הפסדנו בכל השאר.
לילה לא פשוט עבר עלינו.
הגביע יישאר? ייקחו לנו אותו? מה יהיה?
הפור נפל בבוקר, הגביע של בית”ר, מהר מאוד הקימו במות גן סאקר מוכן לערב.
שוב ההתרגשות חוזרת, הנה נזכה לראות הנפה סוף סוף.
מגיעים לגן סאקר, שחקנים על הבמה, “שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה” אומר הקפטן קריאף, והגביע מונף.
הגביע נוסע לירושלים.
חוזרים אליי, עבדכם הנאמן אלעד, כולי תקווה שבעונה הבאה במשחק “אלוף האלופים” בין מכבי חיפה לבית”ר ירושלים תהיה הנפה ראויה ורגועה.
בינתיים, כפיר ואנוכי נמשיך להסתלבט אחד על השני ואנחנו מבטיחים שנכבד את הכללים.
עוד משהו, בני בוני, הסבא הגאה, אביה של אסתר, הוא בכלל אוהד מכבי נתניה, טלנובלה משפחתית, אבל זה כבר לכתבה אחרת.
הראל, אוהד צעיר שראה בושה גדולה, צילום: כפיר שמואל
