הכאב קשה מנשוא, הלב מדמם לנוכח המראות והסיפורים הקשים מאז השבעה באוקטובר, מעל חודש שמדינת ישראל נלחמת באויב חסר צלם אנוש וישנה מטרה אחת, ניצחון.
ירון שלנו היה גיבור, גיבור גדול, הבנו את זה רק תוך כדי השבעה. הוא נלחם במשך כמה שעות, בלי הפסקה עם כל האטרף, מול אויב מתועב, נתעב ואכזר והצליח לחסל מעל 50 מהם, עד פגיעת רסיס מהפצמ”ר האכזר בגופו.
הוא אהב את הצבא, אהב את גולני ואהד את מכבי בטירוף, מה שיצר לי ולו עוד נושא משותף לדבר עליו ולחוות אותו.
כילד הוא היה בא איתי ואפילו בשנה שעברה הסכים לבוא איתי למשחק מול יובה, למרות שכבר היה הולך עם חברים לסמי.
יום המשחק של ירון היה טקס אחד שלם.
קמים בבוקר עם ההתרגשות והלחץ שנלווים ליום של משחק, והציפייה להגיע לאצטדיון, “רק לראות אותה”.
יוצאים מהבית מוקדם, “תבינו, אני חייב להיות שם לפחות 3 שעות לפני, לספוג את האווירה”, הוא היה אומר.
רגע לפני היציאה מהבית, דואגים שכל החברים מצוידים בירוק, הכי חשוב זה הצעיפים, למי שמשום מה לא היה ירון היה מחלק צעיפים ומאיים על החברים “דיר באלק שאתם לא מחזירים לי אותם”.
מחנים רחוק מהמגרש ומתחילים בצעדה לעבר סמי – גם הצעדה עם כולם לעבר המגרש היא חלק בלתי נפרד מהאווירה והתרגשות של יום משחק.
ואז נכנסים ליציע. הרגע הזה, המיוחד הזה בו סופגים את האווירה בפנים לפני תחילת המשחק, כל הרגשות והמתח שהצטברו להם כל היום וליוו את כל היום עד הערב, השירים ביציע עם החברים ליציע ואז שריקת הפתיחה, זאת בדיוק הנקודה שכל הרגע מתפרץ.
ירון זהר ז”ל, אוהד שרוף של מכבי, חייל גולני בגדוד 13, נהרג בלחימה הקשה על מוצב ק2 בדרום בתאריך 7.10.23.
יהי זכרו ברוך.
