שתלים דנטליים, העשויים מסגסוגות טיטניום, הם פתרון יעיל ונפוץ לשיניים חסרות. טיטניום וסגסוגות טיטניום מאופיינים, כך נהוג להניח, בתאימות ביולוגית ובאינרטיות כימית, כלומר הם נחשבים לחומרים שאינם נפגעים מהסביבה הביולוגית וזו אינה דוחה אותם.
ואכן, כאשר שתל טיטניום מושתל בעצם הלסת מתחיל תהליך של אוסטאואינטגרציה, היווצרות של חיבור חזק בין רקמת העצם ופני השטח של השתל.
לרוע המזל, בעשרות אחוזים ממושתלי השיניים מתפתחת, כעבור תקופה לא ארוכה, פריאימפלנטיטיס, מחלה דלקתית סביב השתל.
מחלה זו אינה רק דלקת מתונה ברקמה הרכה, המוכרת לחלקנו, אלא דלקת מתקדמת המסכנת את התמיכה הגרמית של עצם הלסת בשתלים.
מהטכניון נמסר כי, כיום אין פתרון רפואי יעיל ולטווח ארוך לבעיה זו, שאינה מובנת די צורכה, ולעתים אין ברירה אלא להסיר את השתל.
בספרות המקצועית קיימים מחקרים רבים הבוחנים את התפתחותה של המחלה מאספקט ביולוגי ומיקרוביולוגי.
חוקרי הפקולטה להנדסת מכונות נקטו שיטה שונה לחלוטין: הם ערכו אנליזה מפורטת, ברמה הננומטרית, לא של הרקמה הטבעית אלא של שתלים משומשים שהוצאו מלסתותיהם של מטופלים בעקבות התפתחות מחלה סביבם.
את המחקר הוביל המסטרנט עמית שביט בהנחיית ד”ר קרן שמטוב יונה ופרופ’ דניאל ריטל, והוא התפרסם בכתב העת היוקרתי Applied Surface Science Advances.
מאמרם של חוקרי הטכניון מראה לראשונה כי שכבת המגן של השתל, העשויה מתחמוצות טיטניום, נוטה במקרים רבים להתפרק בעקבות תנאי הסביבה המשתנים. בתהליך זה מאבד השתל את אותה תאימות ביולוגית (Biocompatibility) והופך לגורם שהרקמה דוחה (bio-reject).
אף שהמחקר התמקד בשתלים דנטליים, ממצאיו רלוונטיים לתחום רחב של שתלים מתכתיים.
החוקרים מקווים כי השיפורים שיפותחו על סמך מחקר זה יקנו לשתלים עמידות רבה יותר לסביבתם וכך ימנעו שיבושים המכאיבים למטופל ופוגעים בבריאותו.
המחקר מומן בחלקו על ידי RBNI, מכון ראסל ברי לננוטכנולוגיה.
