המפץ הגדול למען האזרחים הוותיקים

1558 שקלים בחודש, זה הסכום המגוחך שמקבל כל גמלאי בישראל, קצבה שעודכנה בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי בסכום המגוחך של 6 שקלים.

ממשלות ישראל לדורותיהן, מעולות בסיסמאות. הן “דואגות”, “מחבקות”, “מסייעות”, “עומדות לצד” האזרחים הוותיקים, אבל כשמגיע הרגע שבו צריך לעבור מסיסמאות למעשים, כישלון רודף כישלון.

קצבת הזקנה היא אולי הביטוי הכי אבסורדי של האטימות הממשלתית ביחס לאזרחים הוותיקים, שכר המינימום במשק נקבע כבסיס שיכול לאפשר חיים בכבוד, אז איך בדיוק מצפה המדינה שהגמלאים יחיו מסכום שהוא פחות משליש משכר המינימום שעומד היום על 5,300 שקלים בחודש? או שאולי היא לא מצפה לכך, סומכת על זה שהאזרחים הוותיקים שיש להם ישרדו ושולחת את אלו שאין להם למות לבדם בקור, כמנהג עדות האסקימוסים הקדומים.

המקרים החוזרים ונשנים של קשישים שנפטרו לבד בדירותיהם, מלמדת עד כמה אין זה משל, אלא מציאות כאובה.

לפעמים נראה כי מדינת ישראל הייתה מעדיפה לוותר על זקניה, במקום לכבד את המבוגרים, ללמוד מהם ולשמור עליהם, נראה שיש מי שמעדיפים להעלים אותם משדה הראיה שלהם. במקום “לקום בפני שיבה”, נותנים להם להמשיך לעמוד, עד שייתש כוחם.

תקופת הקורונה חידדה עוד יותר את חוסר המוכנות של החברה הישראלית להכיל ולדאוג לוותיקים שבה, זו הייתה תקופה בה היה עלינו כחברה לעשות כל מאמץ כדי לייצר עוד מפגשים עם אזרחים וותיקים, לקדם פעילויות של תנועות נוער, של מתנדבים ואחרים.

הרבה קשישים נסגרו בשנה האחרונה מאחורי חומות וקירות הדירות והמוסדות בהם הם חיים. ה”דיור המוגן”, הפך לדיור מגודר, אין בא ואין הולך ובפנים נותרו הרבה קשישים וקשישות מנותקים ממשפחותיהם, מהחום האנושי שהם כל כך כמהים לו.

ההתעלמות הכמעט מוחלטת בתקופת הקורונה מהצרכים הנפשיים של הגמלאים וקצבת הרעב שמתעלמת מהצרכים הפיזיים שלהם, שתיהן חלק מאותו החולי. מחברה שאיבדה את יכולתה לחוש חמלה לחלש.

חברה שנעשתה עיוורת למי שזקוקים לה יותר מכל, עם כל הכבוד לחברי כנסת שמתנדבים לוותר על עוד העלאה מיותרת בשכר, שגם היא עדיין תקועה בסבך הביורוקרטיה, הדרישה שלנו מהם צריכה להיות בראש ובראשונה קביעת סדר עדיפויות חדש שבראשו הדאגה לקשישים.

תקציב המדינה שאולי סוף סוך יקודם בקרוב, הוא המקום לייצר את התשתית לשינוי סדר העדיפויות הזה.

העלאת קצבת הזקנה והשוואתה לשכר המינימום חייבת להיות כלולה בתקציב, רק אם זה יקרה נוכל סוף סוף להתחיל ולתקן שנים של אפליה והזנחה של ההורים והסבים של כולנו.

הכותב, ציון והב זהבי, יו”ר תנועת “המפץ החברתי”.