ציפי לא רצתה לספר לילדיה כשהיו קטנים על מה שקרה לה ולמשפחתה בשואה כדי לא להרוס להם את חוויות הילדות שלהם בישראל ורק כאשר אחד הבנים הגיע הביתה נרגש מסיפור על ילדה ששרדה בשואה ועל מה שעבר עליה, סיפרו לו ציפי שגם היא עברה חוויות קשות לא פחות.
כך שיתפה ציפי קראוס את חברי רוטרי נשר: “גדלתי במשפחה יהודית בעיירה קטנה בצ’כיה.
אבי ידע 8 שפות ולימד עברית ואמי הייתה אחות ומיילדת שתמיד הזדרזה לעזור לכל מי שנזקק לשירותיה”.
ציפי המשיכה לספר שהייתה לה גם אחות גדולה יותר ואח קטן בן 3, ציפי תמיד הייתה ילדה סקרנית, עם חושים חדים שלא הולכת בתלם.
מתברר שתכונות אלו עזרו לה לשרוד, כאשר הגרמנים הגיעו לביתה, אביה ואחותה היו בביקור בעיירה אחרת אצל הסבים וכך יצא שהיא, אמה ואחיה נאלצו לעזוב את הבית ולעלות לרכבת לכיוון פולין.
ציפי ראתה סביבה אנשים מתים ברכבת ואחר כך אנשים נרצחים בהמוניהם על ידי גרמנים ופולנים והיא הצליחה לברוח ליערות עם אמה ואחיה ולהגיע דרך נס להונגריה בסיוע פרטיזנים יהודיים שפגשו ביערות.
בזכות מקצועה של אמה, הצליחו להתקיים.
עוד נס קרה כאשר ציפי פגשה שוב את אביה ואחותה שגם הם התגלגלו והגיעו להונגריה ונכנסו לאכול באותו חדר אוכל קטן ממש במקרה.
כשהגרמנים החלו לשלוח את היהודים שהיו בהונגריה אל המחנות, ציפי ואחותה ניצלנו בזכות אח ואחות נוצרים הונגרים שלימדו אותם תפילות לישו ומריה כדי להתחזות לנוצריות.
ציפי קיבלה את השם “ציציליה”, הוריה ואחיה נשלחו למחנות ריכוז באוסטריה ושרדו שם בנס בזכות ידיעת שפות של האב וידע רפואי של האם.
אחרי סיום המלחמה הוריה הצליחו לאתר אותה ואת אחותה במשפחות נוצריות מאמצות ולהחזיר אותן לחיק המשפחה.
ציפי לא ממש רצתה לחזור לחיות כיהודייה כי המשיכה לחשוש שתמות בגלל יהדות וציפי התעקשה לעלות לבד לישראל בשנת 1949 עם פעילי תנועת נוער שפגשה.
כשהגיע לגיל 18 החליטה ללמוד להיות אחות כמו אמה, היא עברה מירושלים לחיפה כדי ללמוד ברמב”ם ושם פגשה את בעלה לעתיד ששירת בחייל הים ובנתה איתו משפחה בישראל.
הסיפור של ציפי קראוס ריגש מאוד את חברי רוטרי נשר, אשר הודו לה על המפגש מלא אופטימיות והומור.
