מהרגע הראשון, לא התחברתי לגישה הזאת באופן אוטומטי שנובע מהאישיות שלי, אבל עם השנים, בניתי את הגישה החינוכית שלי בצורה ההפוכה לגמרי.
הבסיס לקשר חינוכי הוא אהבה והערכה, עליך ללמוד כיצד לגרום לאהוב את כל חניכך גם כשדבר זה אינו בא בקלות ואני מאמין שרק ככה תוכל באמת להעניק להם את הטוב ביותר שתוכל בעבורם.
גם האהבה שלהם כלפיך היא מהותית להשגת המטרה החינוכית, בוודאי שאתה נמצא בעמדה חינוכית שבקשר ישיר עם החניכים.
חשוב מאוד להבדיל בכך שהאהבה ההדדית אינה המטרה בפני עצמה, שכן המטרה היא החניך שבקצה, אך אותה אהבה
היא כלי בסיסי ומהותי להשגת המטרה.
אחד הספרים שהשפיעו דווקא על הדמות החינוכית שלי הוא ספרו הידוע של א. פרום, “אמנות האהבה” (1956), פרום טוען כי אהבה היא דבר שניתן לרכוש וללמוד ושאינה מגיעה באופן טבעי בהכרח בפגישה הראשונה בין שני אנשים.
מובן שפרום אינו מדבר על אהבה בין שני אנשים המעוניינים לנהל מערכת יחסים רומנטית, אלא גם על אהבה בין משפחה, חברים, ידידים ומכרים.
עלינו ללמוד מה אנו אוהבים באדם, כיצד אנו מתחברים אליו ומה הן נקודות ההשקה שלנו, אלו דברים מדויקים ביותר גם ביחסי מחנך ומתחנך.
על המחנך למצוא את תחומי השיח המשותף, להבין לעומק מה מעניין את הנער ובמה הוא עוסק ובכך לגרום לחיבור אישי מעמיק ואוהב.
פעמים רבות זהו תהליך שלוקח זמן, אין המחנך צריך לזייף את אהבתו לתלמידיו לעולם, אבל עליו לעשות כל שביכולתו, על מנת לאהוב אותם באופן כנה, גם אם אין זו אהבה טבעית וראשונית.
זהו תהליך שיכול להסתיים כבר במהלך הפגישה הראשונה, אבל גם יכול להימשך חודשים ארוכים בהם אסור לדמות
המחנכת לוותר על האהבה ההדדית בין הצדדים.
אותה אהבה עלולה לעיתים להזיק לתהליך החינוכי של נערים ויש לדייק את הסכנות שבתפיסת החינוך מאהבה.
איני מדבר כמובן על יחסים רומנטיים שהם מחוץ לתחום באופן מובהק ומוחלט, לא על כך מדברת התפיסה החינוכית של חינוך מאהבה.
האהבה עלולה לפגוע בתפיסות החינוכיות בשני אופנים חשובים ומהותיים לדמות המחנכת.
הפגיעה הראשונה היא בשרטוט הגבולות ויצירת תגובות חינוכיות כשחוצים אותם, כאשר הנטייה של בני נוער רבים הם להלך במחוזות האפורים של אותם גבולות של המסגרות השונות, כשחוצים אותם, נזקקת תגובה חינוכית מותאמת.
לעיתים, האהבה והאמפתיה של המחנך כלפי אותו נער שחצה את הגבול עלולה לרכך או להקל עליהם, עקב רצונו להיות נאהב על ידם וכך לפגוע בתהליך החינוכי של אותו הנער.
על כן, חובתו של המחנך לראות שהשאיפה להיות נאהב ומוערך על ידי תלמידיו אינה מונעת ממנו להגיב בצורה חינוכית הולמת ועליו ללמוד לנתק בין הדברים.
הפגיעה השנייה שנובעת מאותה אהבה כבר נגעתי בפסקה הראשונה, חשוב מאוד להבהיר כי אותה אהבה אינה מטרת הקשר של המחנך והמחונכים.
במידה ומקדשים את האהבה ההדדית בין המחנך לחניכיו היא עלולה להפוך את המחנך לנרקיסיסט ופופוליסט ועליו להיזהר מאוד מהמקומות הללו ויש לשים לב כי אנו עוסקים באהבה והערכה מתוך היכרות אישית עמוקה ולא בהערצה עיוורת
כלפי הדמות המחנכת.
גם בתפיסה החינוכית של חינוך מאהבה, צריך להעמיד את החניכים במרכז.
התהליך החינוכי שלהם הוא המטרה המרכזית לשמה הקשר הזה בכלל נולד. אסור להסתפק בכך שישנו קשר אישי חזק המבוסס על אהבה אמיתית וכנה, שכן במידה והנער אינו מפיק תועלת, אינו מתקדם באספקטים שונים בחייו ואינו לומד מהדמות המחנכת, אין איזה קשר חינוכי.
נושא החינוך מאהבה נשמע אולי מעט קלישאתי ורדוד, אך אם נכנסים לעובי הקורה של הנושא, החינוך מאהבה צריך להימצא בבסיסה של כל תפיסה חינוכית.
האהבה אינה בהכרח טבעית או קלה להשגה, אך על המחנך לעבוד קשה כדי למצוא את האהבה שלו לתלמידיו השונים.
בוודאי שנאהב בדרך ובצורה שונות כל תלמיד ואין ספק כי לא נאהב את כולם במידה שווה.
יש שיטענו כי לאהוב את חניכך היא משימה בלתי אפשרית וכי עלינו גם ללמוד לחנך את אלה שאנו לא אוהבים.
בכל אופן, לתפיסת החינוך מאהבה, עלינו להתאמץ לאהוב את כולם לפחות במידה מסוימת, על מנת שנוכל להעביר להם את התהליך החינוכי אותו אנו מעוניינים להעביר בצורה המיטבית.
הכותב הוא, איתן כץ, סטודנט במכללת אורנים.
