ד”ר לי כהנר, ראש החוג לגאוגרפיה ותוכנית מסעות במכללה אמרה במהלך הטקס: “כל אחד מאיתנו נושא עמו שמות ופנים, של חברים, מכרים ושכנים, תמיד צעירים מדי, תמיד בריאים, אנשים שהשאירו מאחוריהם משפחות ואהבות, אנשים שעתידם הפך לזיכרונם באבחה אחת.
ואנו, פה במוסד הזה, אחריותנו היא לשים זאת כנר לרגלינו ולעשות כל מאמץ להפוך את החברה אשר עבורה נפלו בנינו ובנותינו לחברה הראויה לקורבנם.
בואו ננחיל להם ידע, אך גם תהייה.
בואו ננחיל להם ביטחון, אך גם חמלה.
בואו ננחיל להם את היכולת להבין מהר, אך גם תמיד לערער בשאלות.
בואו נהפוך אותם לקבוצה של חברים, אך לקבוצה המקבלת גם את השונה והזר.
בואו נהפוך אותם לכאלה היודעים להשקיע בעצמם, אך קודם כל לתת לאחר.
אם נעשה את כל אלה, את הנופלים לא נחזיר, אך אולי נוכל לתת רק קצת יותר טעם למחיר ששילמו הם ומשפחותיהם, והלוואי ואולי, גם בסיכוי של אחד למיליון, נוכל לקרב את היום בו לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה”.
לטקס הגיעו משפחות שכולות, ביניהם גם הוריה של מיכל אליאסטם, סטודנטית במכללה: “השכול היא חוויה פרטית, סגורה, זר לא יבין את הכאב של לאבד ילד בתחילת חייו.
אני איבדתי בן דוד.
בן 22 היה במותו ואני הייתי קטנטונת, החייל הראשון של המשפחה, אני אחות תאומה לאיש צבא. אחי משרת מזה 22 שנים בצה”ל, תמיד בתפקידים קרביים.
אימת השכול היא משהו שאנחנו חיים איתו יום יום מאז שהתגייס.
בכל מבצע, ובכל מלחמה”.
מייס עבד אל חייק, סטודנטית במכללה נשאה דברים לזכרם של הנופלים, בני העדה הדרוזית: “הבוקר מדינת ישראל, כואבת ומתכנסת משגרת יומנו הרגילה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הכאב של משפחות השכול היקרות, הופך לכאבו של העם כולו.
ביום הזה, אני מייס עבד אלחק, ילידת הכפר חורפש, ובת לעדה הדרוזית, ששכלה מטובי בניה למען המדינה בכלל, ובפרט הכפר שממנו הגעתי אשר שכל מספר חללים.
הראשון בהם הוא דודי, מחמוד עבד אלחק ז״ל שנפל בשנת 1950.
בתקופה שאנחנו נמצאות ונמצאים בה, חייבים, כל אחת ואחד מאיתנו, לעשות חשבון נפש, בכל חלקי החברה הישראלית.
האם היום אנחנו מחרפים נפשנו מספיק מול האיום הפנימי, כפי שהנופלים חרפו נפשם מול האיומים מבחוץ על הקמתה וקיומה של מדינת ישראל?
האם אנחנו ומנהיגינו עושים ככל יכולתנו, לשמור על חוסנה של מדינת ישראל, כדי להבטיח את המשך קיומה?
האחריות מוטלת על כולנו ללא יוצא מן הכלל.
חובתנו כלפי הנופלים והנופלות היא לא רק לזכור, אלא גם להיות טובים יותר ומאוחדים יותר, סביב הרעיון והשאיפה, לבנות מדינה וחברה, הראויות להקרבה של הנופלים והנופלות.
ואולי נצליח שלא יהיו עוד מלחמות”.
מאגודת הסטודנטים במכללת אורנים ציינו כי, בטקס המרגש הובע לצד הכאב וזיכרון הנופלים ותמיכה במשפחות השכולות גם כמיהה ותפילה לשלום המדינה ולביטחונם של יושביה.
תהא נשמתם, צרורה בצרור החיים, ויהי זכרם, חקוק בליבנו כעדות לאחידותנו. עכשיו ולתמיד.
