בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מקסים טל על הרשעתו ברצח אשתו מריה טל ז”ל והותיר את ההרשעה על כנה. מכתב האישום שהוגש על ידי פרקליטות מחוז חיפה עולה כי טל והמנוחה התגוררו עם בנותיהם הקטינות בקרית ביאליק. במהלך ספטמבר 2019 על רקע סכסוך בין השניים וכוונתה להיפרד ממנו החליט להביא למותה.
כך, בבוקר יום שישי אחד בשעות הבוקר המוקדמות נטל מקסים סכין גדולה, נכנס לחדר השינה, ודקר את המנוחה בצווארה בעת ששכבה על מיטתה. זמן קצר לאחר מכן התקשר למשטרה ודיווח כי התאבדה. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את טל בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכן בניסיון להשמדת ראיה וגזר עליו עונש של מאסר עולם לצד 3 שנות מאסר בפועל לריצוי במצטבר, וכן הטיל עליו תשלום פיצוי בסך 258,000 ש”ח למשפחת המנוחה.
מקסים טל ערער על הכרעת הדין וטען כי לא רצח את המנוחה וכי המנוחה התאבדה. השגותיו על הכרעת הדין התמקדו במשמעות שיש לתת למארג הראיות הנסיבתיות נגדו ובמסקנת חוות דעת שהוגשה על ידי המרכז הלאומי לרפואה משפטית, לפיה מממצאי הנתיחה לא ניתן לשלול את טענת החשוד לפיה המנוחה דקרה את עצמה.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מקסים וקיבל את עמדת המדינה, שהוגשה על ידי המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, לפיה הראיות נגד מקסים מלמדות באופן ברור כי הוא רצח את המנוחה לאחר שתכנן לעשות כן. השופטים קבעו פה אחד, כי “מארג הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה לכאורית כי המערער הוא שרצח את המנוחה. ההסבר החלופי שהציע המערער שלפיו המנוחה התאבדה – אינו מתיישב עם מסכת הראיות ואינו מקים ספק אמיתי ומהותי ביחס לעוצמת המסקנה הלכאורית”.
בנימוק להחלטה נכתב כי “התמונה הנגלית ברקע למות המנוחה היא כי קנאתו של המערער לה והאובססיביות בה נהג כלפיה, להן נלוותה אלימות מילולית ופיזית מצדו – היוו מניע לרצח המנוחה על-ידי המערער. מלבד העובדה כי הראיות שהציג המערער ביוזמתו אינן תומכות בגרסתו-שלו, אף ההסברים שסיפק לראיות הנסיבתיות לחובתו – אינם מניחים את הדעת”.
בפסק הדין ציין בית המשפט העליון כי “חייה של מריה טל נגדעו בשל קנאתו האובססיבית של בן זוגה – המערער. היכן שמריה זיהתה שביב אור בציפייה לחיים שלאחר פרידתה מהמערער, הוא חש השפלה מצמיתה ולא היה מוכן להשלים עם פרידה כהלכתה. המחשבה שבת זוג, בהווה או בעבר, היא קניינו של בן זוגה מעתה ועד עולם; ולא, חייה מוטלים בסכנה, כפי שאנו עדים לאחרונה; היא תפיסה מעוותת מיסודה החוצה עדות ודתות אשר אין לה מקום בחברה בישראל. תופעה עגומה זו יש לעקור מן השורש, וליתן לכך ביטוי הולם בעונש הנגזר על עבריינים שנוהגים כך”.
