איך יכול להיות שכמה ניצולי שואה מרחבי אירופה, הצליחו למצוא בית משותף בחיפה של שנות השישים?
לאחר שעברו תופת והיו חייבים לברוח על נפשם, כיצד הם מצאו בה מקום אשר יוכלו לחיות בכבוד?
על השאלות האלו עונה הסרט “פעם הייתי” של הבמאי הישראלי הנודע, אבי נשר שיצא בשנת 2010.
בסרט משחקים אדיר מילר ומיה דגן אשר הפתיעו בהופעות הדרמטיות שלהם למרות היותם שחקני קומדיה, הם זכו בפרסי אופיר לשחקן והשחקנית הטובים ביותר, של אותה שנה.
הסרט מספר על יעקב ברייד (אדיר מילר) שדכן מפוקפק שגר בחיפה של שנות השישים, ניצול שואה שעלה מרומניה.
יעקב מגייס נער בשם אריק (תובל שפיר) כדי שיוכל לעקוב אחר אנשים נואשים ולהביא אותם אל סוכנות השידוכים.
קלרה (מיה דגן) ניצולת שואה גם כן, עוזרת ללקוחותיו של יעקב להפוך לאמיצים יותר. יעקב מאוהב בה אך היא לא רוצה אותו בגלל הטראומות מהשואה.
משרד סוכנות השידוכים נמצא בקולנוע בעיר התחתית של חיפה המנוהל על ידי משפחה של נמוכי קומה שהם ניצולי שואה גם כן, כאשר כול הדמויות האלו גרות להן בחיפה, הסרט מתרחש בצורה בלעדית בחיפה ומבוסס בחלקו על דמויות אמיתיות שחיו בחיפה באותן שנים.
אז כמו שניתן להבין, יש כאן אסופה של דמויות שהצליחו להפוך את עיר הכרמל המיתולוגית לבית שלהם, לאחר שהעיר בה נולדו נלקחה מהם על ידי שונאים.
הדמויות הן מצולקות כתוצאה מחוויות השואה הנוראיות. היכולת של הדמויות השונות להשתקם בחיפה, למרות הכאב, מראה עד כמה העיר הזאת היא מין קרקע בה כול אחד יכול לצמוח ולמצוא לעצמו אושר.
שלושת הדתות הגדולות בארץ מצליחות להסתדר כאן אחת עם השנייה בצורה מופתית, יש כאן הרים מלאי אוויר צח, חופים וים מרהיבים, שילוב של עיר עתיקה ומרכזי קניות מודרניים והיסטוריה של תרבות ואומנות הצצים מכול עבר.
ככה גם אבי נשר מטיב להראות בסרטו כיצד יעקב מצליח שוב ושוב למצוא שידוכים מוצלחים ללקוחותיו הנואשים ולמזוג כמה טיפות של אושר לחייהם הלא פשוטים.
יעקב בעצמו לא מתייאש מהמרדף אחר אהבה ומבקש להצליח לזכות בליבה של קלרה. הוא עושה זאת מתוך תקווה, לא מתוך ודאות או ידע אמיתי.
אותה תקווה גם הביאה אותו אל ארץ ישראל, ואל חיפה עצמה ואל האפשרות לבנות לעצמו חיים לאחר מה שקרה בשואה.
ככה נבנית כאן מסקנה מעמיקה, תושבי ישראל בכלל וחיפה בפרט נמצאים פה מתוך רצון לבנות, ליצור, ליזום וחותרים תמיד למען מציאת פתרון.
לכן יש כאן מסר חיובי על הצמיחה הבלתי פוסקת שנמצאת באנשי הארץ שלנו.
את הסרט ראיתי כשהייתי בן נוער בעת שלמדתי במגמת הקולנוע של תיכון בן גוריון בנס ציונה ואני זוכר עד היום איך אחת משחקניות הסרט, בת אל פפורה, הסבירה לנו בהתלהבות על הסרט בו השתתפה.
היא בעצמה, נצר לאותה משפחת נמוכי קומה אשר ניהלו בזמן אמת את קולנוע “כרמל גנים” האגדי בחיפה בשנות השישים, ככה יש לה קשר ישיר לעלילת הסרט ולמסרים הנמצאים בו.
עד היום אני זוכר את חווית הצפייה בסרט, איך הופתעתי לראות את שני שחקני הקומדיה האהובים עלי, אדיר מיל ומיה דגן, נכנסים לנעליים של ניצולי שואה ועושים את זה בצורה דרמטית ומעוררת השתאות.
כיום אני מבין משהו שאולי ישמע קצת טראגי אך לדעתי הוא יפהפה.
בכול אחד מאנשי העם היהודי, יש שואה ותקומה. כול אחד מאתנו יכול להתחבר בין רגע לכול סיפור שואה כזה או אחר ולהרגיש זעזוע מהפרטים, אך גם הרגשת גאווה על כך שהניצול עלה לארץ והקים משפחה.
מהילדות שלנו ולאורך כול החיים, אנחנו בעצם עם שחי את זכרון השואה בכול יום מחדש.
השנה יותר מתמיד אולי אנחנו מבינים כמה זה חשוב לחיות כדי שנוכל לממש את המשפט, “לעולם לא עוד”, “NEVER AGAIN”.
הסרט “פעם הייתי” אכן מצליח להראות בצורה מדהימה למדי, כיצד העיר חיפה מכילה בתוכה את סיפור השואה והתקומה של כל מדינת ישראל, כאשר את האפשרות למצוא בית בעיר ובארץ בה לא נולדו ולהפוך לאזרחים מאושרים ומצליחים גם אם התהליך למטרה הוא מורכב וקשה.
כיום אני נשוי לאשתי אשר נולדה באוקראינה ועלתה לחיפה יחד עם אימה בשנות התשעים כאשר ברית המועצות נפלה.
אני רואה כיצד היא ואנשים כמוה הצליחו למצוא בעיר הזאת, מקור לגאווה לשמחה ומבין עד כמה העיר חשובה למורשת של העם היהודי.
לכן אני גם מצליח להבין למה אבי נשר התכוון בעת שהוא יצר את הסרט, “פעם הייתי”, בשנת 2010.
