התערוכה מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו ועל יסוד זה מציבה יעדים חדשים עבור המוזיאון למימוש בעתיד.
בתווך הזמן המיידי, התערוכה מבקשת לקחת חלק בריפוי הפצעים החברתיים בישראל בכלל ובחיפה בפרט, שעומקם נחשף לאחרונה בקונפליקטים בין קהילתיים, ולהציע קריאה של תולדות האמנות בישראל באופן שמכיל קולות שונים.
מוזיאון חיפה לאמנות, אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, חוגג השנה יובל שבעים להיווסדו, המורשת החומרית של כל מוזיאון מתגלמת באוסף שלו, ביצירות שרכש ושנתרמו לו.
היצירות השמורות באוסף הן שקובעות את הצופן הגנטי של המוזיאון, וכל יצירה חדשה המתקבלת במחסניו למשמורת מתלווה אל קודמותיה בעיצוב זהותו.
תערוכה זו מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו, ועל יסוד זה שואלת לאן מוּעדות פניו בעתיד.
האמנות המקומית נסקרת בתערוכה מפרספקטיבה חיפאית ומספרת סיפור של עשייה שחיפה במרכזו. לאורכה הושם דגש על כמה אמניות ואמנים מחיפה ומהצפון, דמויות מכוננות בתולדות היצירה באזור, המיוצגות באוסף בגופי עבודה משמעותיים.
גם הטופוגרפיה של חיפה באה לידי ביטוי בתערוכה, המציעה שתי נקודות מבט על תולדות האמנות בישראל, נקודת המבט של הקומה התחתונה היא תקריב, מבט באדם היחיד, במפגשו עם הכלל ובסוגיות חברתיות ופוליטיות הנקשרות למפגש זה.
נקודת מבט זו מגיבה לסביבתו המיידית של המוזיאון, שכונות הדר הכרמל, ואדי ניסנאס וּואדי סאליב. הקומה העליונה משקיפה על סביבתה ממרחק, כמביטה ממרומי הכרמל, ולעיניה נגלים נופים טבעיים, חקלאיים ועירוניים בדרגות שונות של הפשטה.
שתי נקודות מבט אלה מתמצתות אוסף יוצא-דופן, שמציף סוגיות הקשורות למקום, העיר חיפה, על מורכבויותיה ופלאותיה.
אוצר: ד”ר קובי בן-מאיר
