תערוכת הבוגרים של התואר הראשון והשני באורנים חוגגת את חומרי הגלם הלא קונבנציונליים ומעמידה לנו מראה על נושאים שלא מדברים עליהם בקול רם.
נדמה שהכוח של בוגרי התואר הראשון בחוג לאמנות באורנים היא החשיבה מחוץ לקופסה ושימוש בחומרי גלם מפתיעים.
האומנית, יתרב חטיב, הציגה את קשיי היום יום של האישה בחברה הערבית דרך העתקת תבליטים מדלתות עתיקות ממבנים בהם גרה בעבר וקראה לה עבר: “בין ייאוש לתקווה תמיד יש קונפליקטים, מי שנותן לייאוש להשתלט עליו אף פעם לא מצליח להגשים את עצמו.
לשרוד זה אומר להיות במאבק על הקיום שלך, אבל מי שיש לו חלום, עומד חזק במאבק עד שיקבל את מה שהוא רוצה.
זו דרכי להביע את התנגדותי למחסומים שהחברה בה אני חיה מציבה בפני על מנת שלא אצא מהבית”.
מריה כעביה החליטה לשקף באמצעות קפה את דמות האישה הבדואית ומרכזיותה התרבותית בקהילה
האומנית, לידור ג’ובני, יצרה מיצב בלונים אשר מוצג לרוב בכניסה לאירועי שמחות אך זוכה לפרשנות שונה לחלוטין, כאשר הוא מוצג בחלל תערוכה.
האומנית, ירדן אלגרבלי, מכפר תבור בחרה להציב בחלל חפצים שמצאה בבוידעם בתיק סגור, באמצעותם היא מעלה באוב את הדוד שלה, אותו לא זכתה להכיר, שנהרג ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים ואחיה, קרוי על שמו: “מאיר הוא אחי הגדול ומאיר הוא אחיו הגדול של אבי. מאיר מהווה חלק בלתי נפרד מההוויה של ביתי, טביעת אצבעו נמצאת בכל: במוסיקה, בתחביבים, באמנות, בערכים ובאמונה.
בעליית הגג בביתה של סבתי נמצא תרמיל צבאי ישן, ובתרמיל חפציו האישיים של מאיר שנראה כי קפא עליהם הזמן והם השתמרו בקפסולה סגורה הרמטית שלא ניתנה למגע כחמישים שנה.
מאיר אחיו של אבי נהרג בשנת 1973 ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים בקרב על הגולן.
המפגש האישי האינטימי עם מזכרות העבר עוררו תהיות ושאלות שמלוות את פס קול חיי, אלו התעצמו והתרבו עם הקמת התערוכה.
באיזה הרגשה חי אדם שקרוי על שם של גיבור מת?
כמה השפעה יש לאדם שאינו בחיים על אלו שכן?
ועוד שאלות רבות.
חלל התערוכה מזמין את הצופים להכיר אדם חי, שמת בשנת 1973, לקרוא במכתביו, להביט בתמונותיו, להאזין למוסיקה שאהב ולהיכנס לעולמו האישי והפרטי ללא רשותו, אל מול עולמו של מאיר אחי תוך רשות מלאה”.
אסיל אבו עואד, בחרה לעסוק בלבוש המוות הדרוזי המסורתי דרך שמלת המוות האמיתית של סבתה, אותה היא לקחה בהיחבא מארון הבגדים המשפחתי.
בשמלה זו עתידה הסבתא להתעטף במותה. לתערוכה היא קראה אחיזה: “האחיזה ממוקדת בקו הדק שבין הישרדות להפרדה, החוט הקוסמי הזה בין דברים מנוגדים, חיים ומוות, פנטזיה ומציאות, האחיזה והניתוק.
בכוחה של האמונה להפוך את כף המאזניים של הכאב הרוחני.
בעבודתי אני מתמודדת עם הפחד מאובדן והנטישה של הגוף”.
אמן נוסף ששבה את ליבנו, שעושה שימוש בחומר גלם רגיל, מצלמה, הוא ראפת זרייק שקרא לתערוכה שלו הישרדות חזותית:
“אני עומד כצלם פלסטיני יליד נצרת אל מול ניצולי שואה יהודיים, הם מספרים לי על החוויות הנוראיות שעברו, על בני משפחתם שנרצחו וכיצד זה השפיע על חייהם וסביבתם.
אני בא למפגש בחשש. כיצד רואים אותי כגבר ערבי, המתעניין ועוסק בליבת המורכבות של החברה היהודית. הפגישות שלנו מסתיימות תמיד בדיאלוג קרוב והקשבה האחד לקולו של השני.
אני מצלם אותם, מקליט את הזיכרונות שלהם, אולי בעדות שלהם מולי יאמרו משהו שלא אמרו לאחרים.
הן מדברים על החיים לפני ההשמדה במחנות המוות ועל מה שקרה אחר כך.
הם מתארים את החיילים הנאצים שבזזו את רכושם והפקיעו מהם את צלם האנוש.
אני מבקש להקשיב להם, אפילו שאני הוא זה שעומד מאחורי המצלמה, אני משתדל שהיחסים בינינו יהיו שוויוניים”.
האומנים הבוגרים של התואר השני החליטו לדבר על נושאי טאבו, כאלה שלרוב לא מדברים עליהם: ממאניה דיפרסיה דרך הקונפליקטים על זכות הבחירה בהבאת ילדים ועד לתופעת ‘העורב הלבן’, לבישת חזות אשכנזית ובהחבאת הזהות המזרחית בכדי להתאים לאליטה מסוימת.
“אם יחתכו בי חתך, מה יגלו? נעה בין הקצוות. בין יובש לרטיבות, בין מזרח למערב, בין שייכות לזרות, בין נשיות לגבריות, בין נפרדות לאחדות, בין פנים לחוץ” (מאת האומנית לירון אוחיון)
“המהלכים האמנותיים שלי מתחקים אחרי ההתהוות של הזהות, בכך שהם אוצרים את ריבוי הקולות, מאפשרים להם לחיות לרגע יחד.
דרך ריבוי, פיצול, התנגשות והתגוששות המילים מתבלבלות ועולות מהן משמעויות חדשות.
גוף מתנתק מקול, וזהות איננה עוד זהה לעצמה. כך גם עבורי המושג הורות”.
אחרי כל זה לא תבואו לראות? התערוכות יוצגו עד לתאריך 13.07.22 כולל, הכניסה חופשית.
