ציורי קיר היסטוריים שנצלו מהרס שבו הביתה לעין המפרץ

חמש עבודות פרסקו מרהיבות משנות ה-50′, שניצלו ממש ברגע האחרון מהרס מוחלט, שומרו והוחזרו היום (שלישי) למשכנם המקורי בחדר האוכל של קיבוץ עין המפרץ.

תיעוד ושימור היצירות, שארכו כתשעה חודשים, בוצעו בידי המשמרות קטי קנבסקי והילה מסינגר במסגרת ‘סקר אמנות הקיר’ – פרויקט מיוחד של שימור וחידוש ציורי קיר היסטוריים בכל הארץ, ביוזמת משרד המורשת ובשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ויד יצחק בן צבי.

בשנת 1954, ציירו האמנים שרגא וייל ושמואל כץ על הקיר המרכזי בחדר האוכל של עין המפרץ שבע סצינות המציגות את עיסוקיהם של החלוצות והחלוצים, ברוח התקופה שלאחר קום המדינה ובהשראת הריאליזם הסוציאליסטי: עובד האדמה, רועה הצאן, הדייג, קוטפת הרימונים, הזוג הרוקד, החלילן והמתופפת. הציורים נעשו בשיטת פרסקו, שאת המיומנות בה רכשו וייל וכץ במהלך לימודים מקצועיים באירופה, בעיקר בצרפת.

בשנות ה-60′, עם השינויים ברוח הזמן בישראל, פחתה ההתלהבות סביב הציורים, והוחלט להסתירם באמצעות לוחות דקורטיביים. בראשית שנות ה-80′, בזמן שיפוץ חדר האוכל, החליטו רכזי המשק והבנייה של עין המפרץ באותם ימים, בגיבוי מספר אמנים חברי הקיבוץ, כי עבר זמנם של הציורים וכי יש להרוס את הקיר כולו.

לא כל חברי הקיבוץ ידעו על ההחלטה, ונחשפו לה רק לאחר שהוחל בעבודות ושניים מהציורים – הדייג וקוטפת הרימונים כבר נהרסו כליל. מתי להט, בן הדור השני בקיבוץ ובעצמו צייר ומורה לאמנות, היה זה שהבין את עוצמת הפגיעה בנכס ההיסטורי, והצליח למנוע את הרס שאר הציורים. 

מתי להט: “הגעתי יום אחד לארוחת הצהריים וראיתי פועלים הורסים את הקיר. מיד רצתי לרכז הבנייה והסברתי שציורי הקיר הם נכס היסטורי ושחייבים לשמר אותם. הקיבוץ הסכים לעצור את העבודות, אבל רק לשבועיים, כי היו חייבים להמשיך בשיפוץ חדר האוכל.

אמרו לי שאם אני רוצה להציל את הציורים, אני צריך לעשות זאת בעצמי. נסעתי למוזיאון ישראל ודיברתי עם הרסטורטור הראשי שלהם. הוא אמר שניתן להציל את הציורים, אבל לא בשבועיים כי זה תהליך ארוך שדורש גיוס כספים. מאחר שלא היה זמן, נאלצתי לעשות הכל לבד.

לקחתי מהארון את הסדינים שלי, הדבקתי אותם על הציורים כדי להגן עליהם, ובעזרת מסור דיסק התחלתי לחתוך בזהירות מסביבם. העברתי כל ציור בחתיכות קטנות אליי לדירה, הנחתי את החתיכות על הרצפה עם הפנים כלפי מטה, ואחרי שכל החלקים היו במקומם – בניתי מסביבם מסגרת ויצקתי בטון. כך הם החזיקו כיחידה אחת”.

 

בעקבות הצלת הציורים, התחדש העניין בהם ולאורך השנים הם הוצבו ביחד ובנפרד במספר חללים בעין המפרץ, ואף הוצגו בתערוכות במשכן לאמנויות בעין חרוד ובמוזיאון בת ים. בשנים האחרונות, היו תלויים כל חמשת הציורים על קירות מבנה המאחסן פריטים רבים נוספים מזיכרונו המשותף של קיבוץ עין המפרץ, בניהולו של בן הקיבוץ, יגאל דפני.

ההחלטה לשמר את הציורים התקבלה בוועדת ההיגוי של פרויקט אמנות הקיר לאור חשיבותם האומנותית, והתקבלה בהתלהבות על ידי אנשי קיבוץ עין המפרץ, שהקצו סדנה מיוחדת לעבודות השימור, וסייעו בשינוע היצירות – משימה לא קלה כשכל אחת שוקלת כ-130 ק”ג, ובאירוח המשמרים. עבודות השימור עצמן כללו, בין השאר: ניקוי, מילוי סדקים ואזורים מתפוררים, ריטוש, השלמות צבע, ייצוב ועוד.

היום, כאמור, נתלו היצירות מחדש בחדר האוכל של עין המפרץ, וכעת שוב יכול הציבור כולו ליהנות מהעבודות ההיסטוריות.

עמרי שלמון, מנכ”ל המועצה לשימור אתרים: “ציורי הקיר – אשר צוירו בידי מיטב האמנים הארצישראליים – פותחים חלון מיוחד במינו לעולם שלם של אורחות חיים ואידיאולוגיות מגוונות, רובן של התנועות הציוניות.

באמצעות יצירות ייחודיות אלו, מומחש באופן מובהק פרק משמעותי בתולדות ההתיישבות, שעיקרו חלוצים וחלוצות, וגיבושם של רעיונות לישראלי החדש שצמח כאן. רבים מציורי הקיר נמצאים במבנים היסטוריים לשימור, וכך נוצר מכלול שלם של הסיפור הארצישראלי.

לכן, היוזמה המשותפת לשימור הציורים היא בעלת חשיבות רבה, ותוצאותיה מעניקות סיפוק לגורמים המקצועיים ולציבור הרחב כאחד. אני מודה למשרד המורשת ולי יצחק בן צבי על שיתוף הפעולה המבורך בנושא חשוב זה”. 

ד”ר נירית שלו-כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן צבי וראש פרויקט אמנות הקיר: “מאז שהסקר החל לפעול, לפני יותר מעשור, שיתף אותנו הציבור באלפי יצירות המופיעות באתר, כיום – כבר 5000 יצירות קיר מכל הטכניקות והחומרים, שכולן מספרות את סיפור הארץ – והיד עוד נטויה.

ביד בן-צבי עובד על המיזם צוות קטן, המונה שתי נשים נמרצות: חן ברנט וסמדר ברק. כיום, בעזרת משרד המורשת, אנו בתחילת פרק חדש, שבו נצא משלב “הסקר” למסלולים ססגוניים ברחבי מוזיאון החוצות העשיר של הארץ”.

מיכאל כהן, מנהל הפרויקט מטעם המועצה לשימור אתרים: “שימור היצירות מדגים בצורה נפלאה את ערכי השימור, ואת החובה של החברה להעביר את המורשת המוחשית לדורות הבאים. המורשת התרבותית היא יצירה ייחודית וחד פעמית, שלא ניתן לברוא אותה מחדש.

אלמלא הציל אותם מהרס “משוגע לדבר ואיש תרבות”, לא היינו נהנים היום מיופיין ומהערכים שהם ייצגו: חלוציות, שיתופיות, חברה, חינוך ואמנות. גם אם לרגע הייתה בעבר מחשבה שזמנם עבר, הרי היום אנחנו עדים לנצחיותם של ערכים אלה. הפרויקט מציב דגל לרגליו לשמר את היצירות על פי כל כלל האתיקה של השימור המקובלים בעולם, ואת ביצוע העבודות רק בידם/ן האמונות של משמרות ומשמרים מומחים בתחומם”.

האמנים שיצירותיהם שומרו

שרגא וייל (2009-1918) – צייר, מאייר ופסל – נולד בסלובקיה, התחנך בתנועת השומר הצעיר ולמד באקדמיה לאמנות בפראג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה, פעל במסגרת המחתרת ההונגרית בזיוף תעודות, נתפס ונכלא בכלא ההונגרי יחד עם אשתו, שרה.

בסיום המלחמה עבד באיור ובגרפיקה במרכז התנועות החלוציות עד ההחלטה שקיבלו הוא ורעייתו לעלות לארץ ישראל. בדרכם, נעצרו בני הזוג וייל בקפריסין, אולם ב-1947 הצליחו לעלות ארצה והצטרפו לקבוץ העוגן. וייל עבד כמעצב וכמאייר ב”ספריית הפועלים” וכן ביצע פרויקטים ארכיטקטוניים רבים, כולל דלתות הכניסה למשכן הכנסת ודלת בית הנשיא.

שמואל כץ (2010-1926) – צייר מאייר וקריקטוריסט – נולד בווינה להורים ממוצא הונגרי, ולאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית עבר עם משפחתו לבודפשט. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה נתפס ונלקח לגטו מישקולץ, אך הצליח לברוח חזרה לבודפשט.

הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, שם הכיר את שרגא וייל. ב-1946 ניסה להעפיל ארצה על האנייה ‘כנסת ישראל’, ולאחר שזו נתפסה בידי הבריטים שהה במחנה מעצר בקפריסין והיה ממארגני התערוכה “אמני מחנות הגירוש”.

ב-1947 עלה ארצה, הצטרף להכשרה בקיבוץ אילון ושנה מאוחר יותר הקים עם חבריו את קיבוץ געתון, שבו היה חבר עד פטירתו. כץ התפרסם בזכות יצירותיו שתיעדו את תקופת ההעפלה והשהייה במחנות המעצר בקפריסין, ובעיקר בזכות איוריו לספר הילדים הנודע “דירה להשכיר”.