ד”ר קרולין מורן, בת 40, תושבת קיבוץ יגור, רופאת משפחה במכבי שירותי בריאות ביוקנעם, היא אזרחית גרמניה שחיה בישראל כבר עשר שנים, נשואה לישראלי ולהם שלושה ילדים.
מאז המלחמה שפרצה, היא משתפת שזאת הפעם הראשונה שבה היא חשה סכנה במדינה, אך היא אינה מתכוונת בשום שלב לעזוב.
“זאת המדינה שלי וזאת דרכי לתרום את חלקי למדינה.
יש לי מטופלים רבים שזקוקים לי דווקא בימים אלו ומוטלת עלי האחריות לתת להם את התמיכה ומעטפת הטיפולים שהם צריכים”.
הוריה של ד”ר מורן מאוד דאגו מהמצב בישראל ותחילה הם רצו שבתם תחזור הביתה, אך לאחר שהבינו שזה לא יקרה, הם החליטו להגיע ארצה בעצמם, דווקא בעת מורכבת זו.
“עשינו דיל, הם באו לכאן בכדי לראות ולחוות איך זה מרגיש ממקום מגוריי בקיבוץ יגור.
בדרכם ארצה הם היו הגרמנים היחידים בטיסה.
מכוון שאין כרגע מסגרות לילדים, הם נרתמו להיות אתנו בימים המאתגרים שאנחנו עוברים ועוזרים לנו עם הילדים”, משתפת ד”ר מורן.
לגבי הלך הרוח בגרמניה ותפיסת המלחמה היא משתפת: “בגרמניה תומכים בישראל. גם שם קיים פחד, מה יהיה עם הפרו פלסטיניים בגרמניה ובאירופה בכלל.
כתושבת קיבוץ, יש לי המון מחשבות מה היה אם היינו גרים בדרום ואני משתדלת שלא להתעכב על כך כי אלו תחושות קשות מאוד”.
לגבי החטופה הישראלית בעלת האזרחות הגרמנית, שני לוק, היא הוסיפה: “אני שומעת שממשלת גרמניה מנסה לשחרר אותה, אני מאמינה שהם יעשו מאמצים לכך ואנחנו מחזיקים אצבעות”.
בנוגע לחששות בגזרה הצפונית, אומרת ד”ר קורן: “אני מקווה שהמלחמה לא תתרחב לצפון ושנופתע רק לטובה. כולי תקווה לשלום ולשינוי במדינה ושכל החטופים ישוחררו בהקדם האפשרי.
אני מתכוונת להישאר פה בקיבוץ, בנינו פה בית וכאן נישאר.
אני מרגישה חלק מישראל וחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ומרגישה צורך לתת מעצמי למדינה.
אני כל הזמן שומעת מהמטופלים שלי, “תודה שאת נשארת” על אף שמבחינתי זה היה ברור ומובן. גם הם מחזקים אותי בתקופה קשה זו”.
