תהליך הפוליטיזציה של מינוי השופטים בישראל הושלם, המסיכות הורדו, האמת נאמרת בפנים, ״אנו רוצים שופטים שמרנים״ כשהכוונה היא לימניים. מנגד עומדים לכאורה השופטים המכונים ״ליברליים״ אלא שהמשוואה אינה כה פשוטה.
בישראל שופט ימני המכונה לאחרונה ״שמרני״ יכול להיות בפועל גם ליברלי, כלומר דמוקרט בתפישתו ושומר בקנאות על זכויות הפרט.
גם ההפך אפשרי, שופט המצוי בשמאל המדיני, יכול להיות בעל תפישות שמרניות כלומר תהיה לו נטייה להצדיק את פעולות המדינה ולא יסייע לאזרח שעתר לבג”צ נגד הממסד.
למרות ששופטים אינם מגלים את השקפותיהם הפוליטיות האישיות, הנטיות של השופטים השונים המכהנים היום אינן נסתרות. הרקע של כל שופט ידוע וגם למי שקורא את פסקי הדין שלהם יש יכולת לאתר את השקפת עולמם.
כיום מופצת טענה כאילו הימין הוא במיעוט בבית המשפט העליון ויש צורך לאזן במינוי של שופטים ״שמרנים״.
בכינוי ״שמרנים״ מתכוונים לשופטים שישבו בשקט ולא יתערבו בפעולות השלטון וזהו למעשה המאבק האמיתי. מי מהשופטים שיכהנו בעליון יתמוך בבית משפט אקטיביסטי, המצר את צעדי השלטון ומי יטען כי בנושאים מסויימים, שנקרא להם “פוליטיים”, בית המשפט לא יתערב.
צריך להבין שהסמנטיקה של ״שמרן״ מול “ליברל” מוטעית מן היסוד, “שמרן” הרי, יכול להיות גם בימין וגם בשמאל.
לדוגמה, הנשיא ברק שנחשב לאולטרה ליברלי, היה למעשה שמרני בפסיקותיו ולמרות הרטוריקה הליברלית שלו, בפועל כמעט שלא התערב בפעולות גופי הביטחון ודחה עתירות בתירוצים שונים.
ברק שהוא בעצמו פליט שואה וציוני נלהב נתן בפועל גיבוי ״ימני״ לרשויות ולגופי הבטחון.
אכן ברק נחשב לשופט ״אקטיביסט״, כלומר כמי שמוכן להגביל את הכוח של השלטון, אלא שזאת עשה בעיקר בנושאים אזרחיים הנוגעים לחופש הפרט ולא בנושאי ביטחון.
המחלוקת על מינוי שופטים היא נגזרת של ניסיון להחליש את בית המשפט העליון, בזאת גם השמאל וגם הימין מסכימים, אבל מעמדות שונות.
בימין חשים שבית המשפט התחזק מדי ומתערב יותר מדי בנושאי מדיניות ומנגד, בשמאל חשים, שבית המשפט הוא המעוז האחרון לשמירה על אופייה הדמוקרטי והאזרחי של מדינת ישראל.
חשוב להבין שכח מוחלט ללא איזונים ובלמים הוא כח מסוכן.
במשטר דמוקרטי, קיימת במכוון חלוקת כח בין 3 רשויות, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון.
הדבר דרוש כדי למנוע ריכוז כח מוחלט בידי רשות אחת באופן שיפגע בדמוקרטיה וכן כדי למנוע עליית דיקטטורה וכדי להגן גם על האזרח הפשוט מפני הכח הבלתי מוגבל של המדינה.
אחת הטענות הדמגוגיות שמושמעות שוב ושוב, שמטרתה ללא ספק היא להחליש את הפיקוח של בית המשפט על כחו של השלטון, היא ש״האמון של הציבור בבתי המשפט מצוי בירידה״.
טענה דמגוגית נוספת היא ששופטים לא נבחרו על ידי העם ולכן אל להם להתערב בפעולות השלטון הנבחר.
טענות אלה יכולות להישמע משכנעות אך מחמיצות את המטרה, תפקידו של בית המשפט הוא בפירוש להגביל מעט את הכח של השלטון ולמנוע כח בלתי מוגבל.
בנקודה זו עלול מינוי השופטים להפוך להיות פוליטי, יש שיאמרו שהימין והדתיים מנסים להחליש את הפיקוח של בית המשפט על השלטון.
מנגד אחרים יטענו, כי חיזוק בית המשפט בא להכתיב מדיניות פוליטית בניגוד לדעת העם.
כך או כך, גם אלה וגם אלה טועים, עד היום ניסיונות לפוליטיזציה של מערכת המשפט בישראל כשלו והשופטים תמיד שמרו על יושר אישי ומקצועי ולא היו ״שופטים מטעם״.
לכן מינוי מוצלח של שופט אין לו קשר דווקא לימין או שמאל, לדוגמה, הנשיא גרוניס שהיה ידוע כימני ולכן כדי למנותו שינתה הכנסת את החוק, דווקא הפתיע ופסק פסיקות מאוזנות וגם ליברליות ולא עמד בציפיות של הממנים.
כלומר פעל ביושר אישי מקצועי ופסק בכל מקרה לפי העניין ולא לפי ימין או שמאל.
זו היא דוגמה מובהקת לכך שפחות חשוב אם ממנים שופט מהימין או מהשמאל, החשוב הוא שיתמנה אדם שיגן על הדמוקרטיה, ישמור על החופש של האזרח הפשוט ויפסוק במשפט ביושר לפי נסיבות כל מקרה ומקרה.
הכותב, דניאל ארנסט עו”ד, שופט בדימוס.
