ווידוי, גרתי בגרמניה חצי שנה וחזרתי לארץ לפני שבועיים.
היות ומנת שווארמה בגרמניה עולה 10 שקלים, כל יום הייתי אוכלת שווארמה וכשהגעתי לישראל והבנתי שעבור שוארמה בתל אביב אצטרך לשלם 60 שקלים לא כולל שתייה, קניתי ארטיק בקיוסק ממול.
זה לא נגמר כאן, אם בגרמניה הייתי רגילה לפתוח את הבוקר עם קפה ומאפה שקניתי בדרך, בישראל הבנתי שבתי קפה הם תחביב לעשירים בלבד.
עם קפה שמגיע לכמעט 15 שקלים, אני אפילו לא שאלתי כמה עולים המאפים וגם לא שאלתי איך המדף שלהם כמעט ריק, או מי אלא אותם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש אותם.
מאז למדתי, קפה אני לוקחת בתרמוס, וארוחת צהרים אמא מכינה לי בבית.
אז לא נפלתם מהכיסא, יקר כאן וידעתם על זה.
אבל לי?
יקר הרבה יותר, יקר לי כי אני יודעת שאפשר אחרת, טיילתי בכל אירופה, במשך חצי שנה ולא הייתה מדינה אחת שמתקרבת למחירים של ישראל.
לא פריז הרומנטית, בטוח שלא ברלין הליברלית ואפילו לא ברן הקטנה בשוויץ, מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכדור גלידה אחד עולה בה 18 שקלים.
הפוליטיקאים שלנו וויתרו עלי.
וויתרו על דור שלם.
הפוליטיקאים מעדיפים להוציא את תקציב המדינה על לשכות ונהגים, במקום עלינו, על הצעירים.
איך הילדים שלכם אמורים לחיות במדינת ישראל?
איך הם אמורים לקנות דירה?
לגדל ילדים?
להקים משפחה?
לצאת לחופשה?
אז נכון, אפשר להאשים את הממשלה ואת הסופרים ואת היבואנים, אבל כדי באמת לעשות שינוי עלינו לקחת אחראיות בתור צרכנים ולהגיד, את המחירים האלה, אנחנו כבר לא משלמים.
הכותבת היא, בדר מוכתר, יושבת ראש תנועת צעירים בוערים.
