בהמשך, תוכנית זו צפויה לשמש בסיס ללימודי האזרחות בתיכון.
תוכנית הלימודים הקודמת לחטיבת הביניים נכתבה ב-1990, עודכנה בשנת 2015, עת נפתלי בנט שימש כשר חינוך והיום, אושרה על ידי שרת החינוך שאשא ביטון.
בתוכנית הקודמת קובעו ערכי יסוד של הדמוקרטיה שהתבססו על ההכרה בכבוד האדם כאדם, בשמירה על הזכויות הבסיסיות של הפרט ושל המיעוטים ואמירות על תפקידה של החוקה כמגינה על ערכי היסוד של הדמוקרטיה.
תכנית זו שפותחה על ידי צוות בעל זהות ימנית מובהקת ומינויים פוליטיים, התואמים לאג’נדה המובילה את התוכנית, מודגשת נאמנות לשלטון, צייתנות לריכוזיות, פיחות זכויות האדם והאזרח והתעלמות מחובתה של מדינה להגן על אזרחיה.
התוכנית הנוכחית מחזירה אותנו לתקופת הקמת המדינה בה התנגד בן גוריון נחרצות לחוקה מהחשש שהדבר ישמוט מידיה של מפא”י את ריכוז הכוח שהיה לה ויחבל במאמציו להקים משטר קולקטיביסטי החולש על מירב המשאבים ודואג לחלוקה מחדש של העושר.
לכן, ההדגשה של בן גוריון הייתה על “מגילת חובות” (מונח מהתוכנית) והתעלמות מ”מגילת זכויות”.
תוכנית זו משתמשת בתפיסתו של בן גוריון המעצימה את חובותיו של האזרח דרך צייתנות המשמשת כמדד לטוב ולרע.
מטרת העל של לימודי האזרחות בתוכנית החדשה, “לטפח אזרחים טובים”.
המאפיין הראשון של אזרחות טובה הוא “שומרי חוק ונאמנים למדינה”, השימוש במרכיב ה”נאמנות” הוא חדש ונקשר למטרה השנייה בפירוט מטרות התוכנית: הבנת “החשיבות של ציות לחוקי המדינה”.
המסר לתלמידי כיתה ט’ כי הם נתינים ובהמשך אף יחויבו להבחן על נתינותם במדינה., אין “אזרחות טובה” (מונח מתוך התוכנית) ולא טובה יש אזרחות שהיא מסד הקשר בין האדם למדינה דמוקרטית, בה הוא חי ולא רק שורד.
יש לידע כל אדם באשר לזכויותיו בתחומי חייו השונים, ולחנכו במימושם, לצד קיום חובותיו.
שינוי הכיוון ניכר מסעיפים רבים של התוכנית, ובראשם, התייחסות לערך הכבוד המופחת מערכו המהותי. המושג “כבוד האדם” הוחלף ב”כבוד לאדם” (המצוית)”.
כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם, ומכאן, ש”כבוד האדם” מבסס את חשיבותו מעצם היותו “אדם”, במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדי, תרבותי ומעמדי.
שני חוקי היסוד המתייחסים לכבוד האדם וחירותו ולחופש העיסוק אינם מוזכרים בתוכנית, בניגוד לחוק הלאום, אשר נכלל בתוך פירוט ארוך של “מאפיינים יהודיים מרכזיים”.
רשימה מקבילה של עקרונות הדמוקרטיה אינה מופיעה; העיסוק באיזון ובריסון הכוח השלטוני הוא חלקי ורופף, אין הסבר מהו שלטון החוק (שמוגדר בתוכנית הקודמת כ”כפיפות רשויות השלטון והאזרחים לחוק”).
שלטון החוק קשור רק לציותם של האזרחים ולא מיוחסים לרשויות השלטון (דבר העלול להרחיב ולהעמיק את מעגלי הפשיעה והשחיתות), הפרק על תקשורת ודמוקרטיה לא מזכיר מושג בסיסי כמו “חופש הביטוי”, מה גם שהתקשורת לא צרכה להיות חלק מרשויות השלטון אלא התקשורת היא אמצעי חפשי בידי האזרחים במשטר דמוקרטי.
על רקע ההתייחסות המעטה והלא, שיטתית, למושגים כמו “זכויות אדם” ו”חשיבה ביקורתית” המופיעים לכאורה מדי פעם בתוכנית, אין משקל של ממש.
רעיון זכויות האדם נועד להבטיח לכל בני האדם קיום בכבוד ולמנוע פגיעה מצד אנשים אחרים ומצד השלטון.
הזכויות נגזרות מתפיסת זכויותיו הטבעיות המגיעות לכל אדם ללא הבדלי דת, גזע, מין, מוצא אתני או מעמד חברתי.
זכויות אלה אינן תלויות ברצון השלטון, הוא לא מעניק אותן ואין לו זכות לקחת אותן.
חינוך אזרחי במדינה מרובת תרבויות הופך הכרחי כגורם לשימור חוסנה של המדינה הדמוקרטית, הוראת האזרחות במובן ידע אזרחי, העוסק בעקרונות הדמוקרטיה הפורמאלית, אינם מספיקים, ויש הכרח לעסוק בערכי הדמוקרטיה המהותית, שבבסיסם עומדת הטמעה של ערכי כבוד האדם, זכויות, אחריות ומעורבות ועל כך אין לתת ציון המהווה איום על קיומו של האזרח במדינה דמוקרטית.
הכותבת, ד”ר חדוה טרגר, מומחית בעלת שם בניהול, ייעוץ, הדרכת מורים והורים ובתוכניות לימודים.
