מיה הוד רן, בטור עם סיפורים שמרפאים את הנפש משחר ההיסטוריה.
המילים מרפדות חוויות ומנציחות רגעים. הקורא נפגש עם קונפליקטים ופחדים אוניברסאליים, תהליכי כתיבה עוזרים לנו לברר, לגלות ולברוא, את הסיפור החד פעמי שלו.
או כמו שאמר הרבי נחמן מברסלב:
“כשהצדיק רואה שאין האדם לבורא התקלקלו,
ואי אפשר לתקנם על ידי תפילה ולימוד,
הוא מתקנם על ידי סיפורי מעשיות”.
הכתיבה האישית היא טיפוח קשר אינטימי, גשר בין אדם לפנימיותו.
כתיבה היא אפשרות בלתי אמצעית, זמינה תמיד, שאינה תלויה בדבר, להיפגש עם הרגע הזה בכל הדרו.
בכל מקום וזמן אפשר לפתוח מחברת ולכתוב. בעצם הביטוי העצמי באמצעות יומן, רצף אסוציאטיבי או תרגילים מובנים, נוצרת הכרות מחדש עם העצמי ואנו יכולים בכל רגע נתון להחליט שהסיפור שאנו רוצים הוא סיפור השונה מהמציאות הנקודתית בה אנו חיים ועל ידי הכתיבה נוכל לשנות את מסלול החיים שלנו.
מסע הגיבור הפרטי שלנו
אנחנו הגיבורים של מסע חיינו וכל אדם הוא סיפור.
יש לנו אפשרות ללמוד סגנונות חדשים, לאמץ גישות מגוונות ולשמוט את מה שאין בו צורך ועם הזמן והמיומנות הנרכשת, אנו יכולים ליטול את המושכות ולנהל את סיפור חיינו באומץ ובאחריות.
בין אם אנו מודעים לכך או לא, אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו, מהי המציאות, מי אני ומה אני קורה סביבי.
התרבות מכשפת אותנו בסיפור, גם הדת. ההורים מנחילים סיפור והגוף מספר לנו סיפור נוסף. הסיפור נוצר בתנועתם הערה של החיים. מתהווה, משתנה, מתפתח.
הפסיכואנטליטקאי קרל גוסטב יונג, טען שמסע הגיבור הוא מיתוס המושתת על ארכיטיפים שונים, וכולם מהווים חלק ממסע אישי שעובר כל אדם או קולקטיב. הגיבור, כשמו כן הוא, עליו להתגבר על קשיים ואתגרים, לגלות כוחות ולגדול.
אז איך מתחילים במסע להיות הגיבורים של חיינו?
להגדיר זמן ומקום, כמו כל הרגל שאני רוצה להכניס לחיי, עלי להתחייב.
כדי לכתוב ולסלול לעצמנו את נתיב חיינו שנרצה צריך להכניס כתיבת יומן ללו”ז השבועי, כמו הפילאטיס, חוגי הילדים ופגישות עבודה. כשהמשבצת מסומנת, ולא מוותרים עליה עם כל טלפון דחוף או הקפצה, היא נשמרת לנו.
תמיד יהיה משהו יותר חשוב לעשות, תמיד מישהו יצטרך אותי, זו אני שעליה להכריז על סדר עדיפויות חדש ולא לוותר על עצמי.
גם מקום יש לבחור. איפה יהיה לי שקט ונעים, בחדר עבודה או בבית קפה? בים או בסלון?
כתיבה ספונטנית, עשר הדקות הראשונות יוקדשו לטקס מעבר, בין החול לקודש. בין מה שבאנו איתו מהשגרה, לשערים שיפתחו עם היצירה.
הכוונה היא להניח על הדף את מה שמסתובב לי בראש, היום שעברתי, רשימת משימות או משהו שנזכרתי בו. הרעיון הוא לפנות שולחן ולאפשר לכתיבה לגלות לי משהו חדש.
לכתוב באופן סיפורי, כדי לכתוב את סיפור חיי, עלי להתנסות בכתיבת סיפור.
אני מאמינה שכתיבה טובה ראשיתה מהכרות עם הנפש פנימה. אנטון שמאס כתב על ספרו ‘ערבסקות’, “כל סיפור הוא אוטוביוגרפיה מוסווית”.
רחל המשוררת כתבה בשירה “רק על עצמי לספר ידעתי”.
אפשר לכתוב על הכל, זיכרונות, אירועים, חוויות. לספר מה קרה בדיוק, בזמן הווה, עם תחושות. ככל שנצמד לפרטים, נוכל לחזור לחוויה ולתת לה מקום ונפח.
לא תמיד זה פשוט וקל, אך החזרה לחוויות חיים מנכיחה אותנו מחדש בסיפור ועלולה להפתיע.
לשחק עם מילים, אולי כשנתיישב לכתוב, לא יהיה לנו על מה. אפשר לעורר את עצמנו באופן אקטיבי: לכתוב בהשראת תמונה, מהעיתון, מהאלבום או מהטלפון.
להאזין שוב לשיר שמזכיר לנו תקופה.
לספר את אותו הסיפור בקולות שונים, להיכנס לנעלי האחר.
לקיים דיאלוגים עם מי שאף פעם לא העזנו. לפעמים, המפגש החוזר עם הסיטואציה, במקום ובזמן אחרים, יוצרים התרה של רגשות.
כך למשל מישהי שחוותה הטרדה מינית כתבה על המקרה, ואם באירוע עצמו היא קפאה, הפעם הרשתה לעצמה לחוש את ההשפלה והעצב על מה שעברה, לבכות ולשחרר פחדים, כעסים וחרדות.
במקרה אחר מישהו שחווה קושי עם אביו שנפטר, שוחח עמו בדמיונו, וכשקרא את הדיאלוג שכתב, הבין את הקשר ביניהם באופן שונה והתיר שבר עמוק שהטריד אותו במשך שנים.
הסיפור הוא שלי, כשאני זו שכותבת את הסיפור, יש לי אפשרות גם להרחיק ולדמיין לשנות ולהמציא. כמו בחלום,
אני יכולה לשחק עם המציאות, להפוך ולהביט על דברים אחרת מאיך שהם נראו לי פעם.
הסיפור כל הזמן משתנה, גם העבר.
יש לי את הכוח לראות באור שונה באמצעות המילים שאבחר, נקודת המבט והסוף שאחרוץ.
הכותבת היא, מיה הוד רן, סופרת, עיתונאית, מטפלת בהבעה ויצירה, מנחת סדנאות כתיבה, מרצה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע בקהילה מצמיחה מנהיגות שבמכללת אורנים.
