יחסי הקרבה והרעות בין היהודים לדרוזים עתיק יומין, תחילתו הסתמנה במאה ה-13 לפני הספירה, בעת בה ניפגש יתרו, יסוד קוסמי בדמות אדם על פי האמונה הדרוזית, יחד עם משה רבינו וסייע בידו בבניית ובגיבוש העם היהודי (ספר שמות).
המשכו עם צאצאיו של יתרו חותן משה, באלף הראשונה לפני הספירה, בני הקיני אשר סימלו את טוהר המידות ואת המופת שבאזרחות הטובה (ספר במדבר) וחיו בקרב היהודים במשך מאות שנים כשהם שומרים על מסורתם ומנהגיהם (ספר ירמיהו).
רבי בנימין מטודלה, הסייר היהודי מספרד, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1,171 לספירה, ציין בכתביו: “יום אחד לצידון ובה כמה עשרים יהודים, וקרוב אליהם כמו עשרה מיליון, אומה אחת הנקראת דרוזים.
יושבים בהרים ובין הסלעים.
הם אהובים ליהודים ואין אדם יכול להילחם עמהם”.
במשך מאות בשנים, היהודים גרו ללא חשש או מורא בכפרים הדרוזים ומלאו משרות אימון באימפריה הפָאטֵמִית והמָעְנֵית הדרוזית והדרוזים ראו ביהודים כרעים וכשותפים.
המתח בין שני הצדדים התרחש כאשר היהודים גזלו את פרנסתם של הדרוזים והשתלטו על קניינם במטולה, בצפת ובטבריה.
כהן אהרון הגדיר את המאבקים בין הדרוזים ליהודים, כתולדה של מדיניות קצרת ראיה של פקידי הברון (כהן, 1964).
החומר הארכיוני מצביע על שיתופי פעולה בין הדרוזים לצבא המנדט הבריטי ובתחילת המאה ה-20 נוצרו שיתופי פעולה בין היהודים לדרוזים בארץ ישראל, בתחום החקלאות, הפלחה והמסחר ביבולים, בין תושבי יגור היהודים לבין תושבי עוספיא הדרוזים, בשל סמיכות האדמות שלהם.
קשרי ידידות וסיוע הדדי בתחומים מגוונים, בין שני מיעוטים נרדפים ומאוימים על ידי כנופיות ערביות, הניבו שיתופי פעולה נוספים בתחומים שונים, התגייסות וסיוע במאמצים להקמת מדינת ישראל, בתעמולה, במסעות שכנוע בארץ ישראל ומחוצה לה לריכוך ולהכשרת דעת המנהיגות, לרבות בלבנון ובסוריה לקבלת המדינה שתקום, ברכישת נשקים עבור היהודים, בעבודת מודיעין, באבטחת צירי תנועה, חיפה, רכס הכרמל, חיפה, נצרת ובמשימות חשאיות שהוטלו על כתפי הדרוזים שהשתיקה יפה להן.
הארכיונים של ההגנה, המדינה, צה”ל והארכיון הציוני המרכזי, מכילים מסמכים מפורטים אודות תרומת הדרוזים להקמת המדינה ושמות החללים הדרוזים שנפלו בשליחות ארגון ההגנה והוועד הלאומי בטרם הקמת מדינת ישראל.
ניצניה הראשונים של היחידה הדרוזית ההתנדבותית בצה”ל הסתמנו מיד עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כֵּפּרִי לפועלו של גיורא זייד עם הדרוזים בכרמל, בעזרת מפקד ההגנה יעקֹב לוביאני.
היחידה לחמה ביום העצמאות וספגה 11 חללים והחל משנת 1956, הדרוזים משרתים בצה”ל מכורח חוק גיוס חובה.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הדרוזים קבלו כל מה שהמדינה נתנה על דלות ההשקעה והמשאבים שהושקעו בכפרים הדרוזים בתודה ובהבנה.
הדור השני נהיה יותר ביקורתי ודורשני כלפי המדינה והשירותים שניתנים לדרוזים לרבות במימוש זכויות יסוד וזכויות טבעיות ולא קבלו הכל כמובן מאיליו והיו ממשלות שהשקיעו בפיתוח הישובים והתחשבו במצוקות התושבים, בריבוי הטבעי, פתחו שכונות, סללו כבישים, חיברו כפרים למים ולחשמל וקידמו תעסוקה במינון כזה ואחר.
אולם, במשך ארבעה עשורים ואף יותר, וועדות התכנון למיניהן לא אפשרו ולא אישרו בניית תוכניות מתאר שהולמות את התפתחות הישובים הדרוזים ואף לא אשרו קידום תוכניות מפורטות.
למחדל הזה ישנם שתי רמות, הרמה המוניציפלית שדגלה בשימור האווירה הכפרית והרמה של הממסד הרשמי של המדינה, תוך הנחלת מדניות לא מתחשבת ומכתיבה בניה לגובה שמשנה את הצביון הכפרי ואת אורח החיים הדרוזי כמדיניות חד צדדית.
מדניות זו הצטיירה כמדיניות מחנק מכוונת. הזוגות הצעירים שרצו לבנות דירה ולהקים בית ביישובם נפלו בין שתי הרמות, על כן מתוך אילוץ והכרח בנו בית על אדמתם הפרטית ושמרו על אווירה כפרית ופסטוראלית שחיה בהרמוניה עם הטבע.
אך, זה הפך אותם בלית ברירה ובעל כורחם לעבריינים, על אף שהממסד הוא זה שלא הפשיר את האדמות לבניה ולא אישר מפות מתאר שמכילות את האדמות הפרטיות כשטחים המאושרים לבניה והותיר את הישובים תחת מחנק התפתחותי מתמשך.
מצב נתון זה גרר את הזוגות לבתי משפט אשר רוששו אותם בקנסות גבוהים והוציאו להם צווי הריסה.
בשנים האחרונות החלה לצוף לה מדיניות קיצונית ועליית מדרגה בהתייחסות לדרוזים אשר נראתה לדרוזים כמדיניות גזענית מוכוונת נגדם כלא יהודים תושבי ישראל וחרה להם לאין שיעור משום שאיך אפשר לקיים מדינות כזו כלפי החבר, הריע והשותף ליהודים בטוב וברע מאז שהיו מיעוט נרדף ועד עצם היום.
לרבות כאשר אין ליהודים במדינת ישראל עדה עם נאמנות טוטלית כמו של הדרוזים.
איך אפשר לשחוט פרה קדושה זו?
כיצד זה בא לידי ביטוי בפועל?
ראשית, חקיקת חוק הלאום ועל אף שאין דרוזי שלא מאמין כי ישראל מדינת היהודים אך לצד היותה דמוקרטיית.
חקיקה זו הפקיעה מהדרוזים את האזרחות הישראליות השוויונית שלהם, על אף שבנו אותה שכם ליד שכם עם אחיהם היהודים מתחילת המאה ה-20.
חוק הלאום מותיר הקמת ישובים יהודיים חדשים ומאפשר פיתוח ישובים יהודים קיימים אולם, אין זכר להקמת או פיתוח ישובים דרוזיים על אף ההכרח הקיומי.
כל אלה שמים את הדרוזים בדרוג נמוך ולא שווה ליהודים ולו בזכויות האזרחיות בלבד, ובלאו הכי אין לדרוזים שאיפות לאומניות כלשהן ובטח שאין להם שאיפות למדינה משלהם או לחיות תחת שלטון אחר מלבד מדינת ישראל, הביטוי המובהק ביותר שאין הם מחזיקים בדרכון כלשהו מלבד הישראלי.
חוק זה שם אותם במעמד של שכירי חרב על אף תחושת השייכות העמוקה למדינה בקרבם, ביטויים נוספים לכך הינם אחוז הגיוס לצה”ל, גבוהה מהיהודים ואחוז ההתגייסות הגבוהה ביותר ליחידות קרביות.
שנית, חוק קמיניץ’ העמיק את תחושת הדחיקה של הדרוזים הצידה ורמס זכויות יסוד כמו הזכות לחיות בכבוד והזכות לקורת גג והפך אותם לשוליים, על אף נוכחותם בארץ ברצפות למעלה ממאות רבות של שנים לפני מדינת ישראל.
רובם ככולם זוכרים עשרה דורות מההיסטוריה והשושלת המשפחתית ואף יותר ואף על פי כן, חוק קמיניץ’ ולמרות ההיסטוריה המשפחתית רבת השנים בארץ, הופך את הנוכחות הדרוזית על אדמתם כזמנית.
חוק קמיניץ’ אף הסמיך את וועדות התכנון במתן קנסות ללא הליך משפטי תוך פגיעה בוטה בזכות להליך שיפוטי הגון. חוק קמיניץ’ עם הקנסות הכבידים ממוש אופן סלקטיבי כנגד הדרוזים והלא יהודים כככלל ואין היהודים בגדה המערבית סובלים מקנסות כבדים.
שלישית, החלטת ממשלת ישראל הנוכחית בדבר מימוש ערכי הציונות בשטחי הגליל והנגב גם היא דוחקת ומקפחת את הזכויות של הדרוזים.
רביעית, בהגיענו לטורבינות ברמת הגולן, איך יכול להיות שממשלת ישראל דואגת לחוקק חוק שמסדיר את הקמת הטורבינות על ידי אדם פרטי שעומד בראש חברה פרטים ויוצרת גושפנקה חוקית להקמת הטורבינות על אדמות פרטיות.
יהיה חוקי אשר יהיה, מי יכול להרשות את ההשלכות ההרסניות כתוצאה של הקמה והפעלה של הטורבינות, פגיעה משמעותית בטבע, בחי, בצומח ובבריאות האדם והאם חוק הזוי זה לא סותר חוקים אחרים וחשובים יותר מטובת הנאה אישית?
נכון שישנה קבוצה קטנה שמרווחה חומרית מהטורבינות ברמת הגולן אך, ישנה קבוצה גדולה חרדה וחוששת לקיומה ומתנגדת להן.
בהפעלת הטורבינות נוצרת פגיעה משמעותית בפרנסת התושבים הנשענת על חקלאות ופגיעה משמעותית בתיירות. החקלאות והתיירות הן מקורות הכנסה של התושבים וזוהי פגיעה במחייתם, בקיומם ובאיכות חייהם.
פגיעה זו הביאה ליציאתם לרחובות למחאות וכאשר יוצאים לרחובות מתקיימת תופעת “הרוכבים החופשיים”, הטרמפיסטים שמבאים עמם ממד לאומני סורי או ממד אינטרסנטי תועלתני צר והבמה פתוחה לכולם ואלה גורמים רעשניים ואמירותיהם קליטות הרבה יותר בציבור הרחב על אף היותן מיעוט שולי.
כאשר אנו מתכלילים את כל אשר הוזכר לעיל, מסתמן שהאזרח הדרוזי בישראל וכתוצאה של מדיניות קיצונית וגזענית נושא על כתפיו עוולות רבים כלפיו, הרבה זעם ותסכול ורגשי כפיות טוב של גורמי הממסד הישראלי ועתידו ועתיד בניו הופך להיות לוט בערפל.
מנגד אין לו את הכוח האלקטורלי בכדי להשפיע ולשנות את מצבו, אין לו את ההון בכדי להתחבר לשלטון ולהשפיע, התקשורת נראית לו מגויסת בידי השלטון.
על כן כל אשר נותר בפניו זו זכות המחאה והיציאה לרחובות.
התייחסות המדינה ותחושת הקיפוח המתמשך של אח, החבר והשותף במצב נתון זה, שינה דפוסי התנהגות אלקטורליים בקרב הדרוזים בישראל, ממצב של הצבעה בלתי מסויגת למפלגות ציוניות להצבעה למפלגות לא ציוניות, כאשר המדיניות המפלה היא זו דחפה לכך.
המדיניות הממסדית בה נוקטים בשנים האחרונות בין היתר הינה, החלשת ההנהגה הציבורים, הדתית והחברתית בכל מיני שיטות ואמצעים. אחד הביטויים האקטואליים היה הצהרת ראש העדה הדרוזית לדבר הקפאת הקמת הטורבינות כחלק מסיכום עם ראש הממשלה וכמסר מרגיע אולם, משרד ראש הממשלה עד מהרה יצא בהצהרה נגדית המתכחשת לסיכום זה.
הצהרה זו דוגמה לניסיון החלשה והקטנה במעמד המנהיג הדתי הדרוזי העליון. מן הסתם ניסיונות החלשה כאלה ואחרים חוזרים כבומרנג לעבר הממסד, הרי שכאשר מחלישים את ההנהגה לא תוכל לשלוט בגובה להבות הזעם הציבורי כתוצאה של השחיקה במעמדם.
הדרוזים נוהגים בכל הזדמנות להניף את דגלי העדה ולצידם דגלי המדינה, אולם בהפגנות האחרונות דגל העדה הוא היחיד המונף ביציאה לרחובות, תופעה זו מסמלת את אי שביעות רצון המפגנים ממדיניות הממסד הישראלי הדוחק והמפלה וכאקט מחאתי, אך אין לכך ביטוי לאומני כלל או כלל, משום שהנאמנות הדרוזית למדינת ישראל מובנת מאליה ואין בה כל סייג, ההפך תחושות השייכות למדינה עמוקות שורשים ונוסקים לגבהים.
מה הדרוזים מבקשים בסופו של דבר, להקפיא את הקמת הטורבינות ולהגיע להסדר שמקובל עם ההנהגה והתושבים, לבטל את הקנסות ואת צו ההריסה, ליצור לגליזציה לבתים המוגדרים כלא חוקיים ולקדם את אישור מפות המתאר ואת התוכניות המפורטות בישובים ולאפשר חיים בכבוד.
אסיים ואומר אף-על-פי-כן, אין כל הצדקה לכל התנהגות אלימה ואין מקובל לתקוף שוטרים, לפגוע ברכוש או בתחנת משטרה או כל סמל מסמלי המדינה ואני מצר על כך.
הדרוזים אנשים אמינים, נאמנים וממושמעים, לא נערי גבעות, לא פורעי חוק, לא שורפי מכוניות ולא שורפי משפחות חיות.
הדרוזים בחלקם משרתים במשטרה, בחלקם בזרועות הביטחון וכולם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, ושותפים לשמחותיהַ ולמכאוביהַ, על אפם ועל חמתם של אלה החפצים להוציא אותם ממעגל זה באמצעות חקיקה או בדרכים אחרות.
בכל מקרה בשמי ובשם הקולות השפויים הדרוזיים הריני להתנצל על סבל כל אלה שנאלצו להתעכב בדרכים כתוצאה מחסימות הדרוזים לכבישים ועל האלימות ככלל ולאחי הדרוזים אומר תמשיכו לנהוג על פי הערכים שלכם של כבוד עצמי וכבוד לאחר, לא לתקוף ולא לפגוע באחר או בקניינו.
הכותב הוא, ד”ר רדואן מנצור (סא”ל במיל’), תושב עוספיא, חוקר את העדה הדרוזית במחקרים רב תחומיים אינטראקטיביים לצד חקירת תחום הניהול והמנהיגות.
