הופתענו.
אפילו הופתענו בריבוע.
מי העלה על דעתו שחוויית מלחמת יום הכיפורים תצוף שוב לנגד עינינו, בבוקר שבת, 7 באוקטובר, ותמצא אותנו, אזרחי ישראל, עומדים חסרי הגנה וישע אל מול המון טרוריסטי, סדיסטי, שפל, מתועב ואכזר.
אין כמעט אדם היכול להאמין לסיפורי הזוועה. להיקפם, רשעותם, נבזיותם ובעיקר היותם ממשיים. מעטים האנשים שפגשתי, אשר צפו בסרטון שנערך על ידי דובר צה”ל עבור הכתבים הזרים.
אלו מהם שצפו בו, לא הצליחו לראותו במלואו והם מספרים בשפתיים רועדות את שעיניהם ראו ובעיקר ליבנו נמצא עם החטופים ובני משפחותיהם, והלב יוצא לחבקם.
אולם כאשר קראתי לעובדת ותיקה ויקרה שלנו, שבנה נחטף ונמצא בעזה, להגיע אל משרדי, נאלמו מילותיי ורק דמעות אשר זלגו מעצמן הופיעו בחדר.
מודה אני, כי מעולם לא התכוננתי לרגע בו אצטרך לנחם אדם שבנו או בתו נחטפו.
ולמרות כל זאת, הופתענו שוב, הפעם לטובה.
מערכת הבריאות, שיחד עם מערכת הביטחון הייתה מן הבולטות בהצטיינותה בתקופת הקורונה, נותרה בעיניי כקרן אור בוהקת ובודדה בחושך הגדול אשר בו אנו מצויים.
אין מילים שיכולות לתאר את עוצמתם של המרכזים הרפואיים ברזילי וסורוקה ושל העובדים בהם.
איני מכיר בית חולים בשום מדינה בעולם שהיה מסוגל להגיב כך ולאורך זמן תחת אש, ביום מנוחה, ללא הפסקה וכמעט ללא עזרה.
“להסיר את הכובע” זו לשון המעטה, וזאת מבלי להזכיר את מד”א ואירגוני ההצלה הנוספים וכוחות הביטחון, שאנשיהם שעטו תחת אש כדי לחלץ נפגעים פעם אחר פעם אחר פעם.
הם אינם היחידים שמוכיחים שוב, כי מערכת הבריאות הישראלית היא אולי, על אף כל תחלואיה, נס רפואי – אשר ככל שעושים כולם מאמצים בלתי פוסקים לצמצמה, לגדוע את שורשיה ולהקפיא את התפתחותה וצמיחתה, נעמדת על רגליה כאילו זועקת: “אנו כאן למענכם”.
המרכז הרפואי לגליל, אשר אותו אני מנהל, נמצא מזה יותר מ-30 ימים במתחם תת קרקעי ממוגן ומשוכלל, שנבנה ביוזמה פרטית של קודמי וזכה להרחבה והעצמה בשנים האחרונות (גם זאת, אגב, ביוזמה מקומית).
במשך כל הימים הללו אנו מהווים את הקו הקדמי ביותר, 10 ק”מ מהגבול עם לבנון.
היישובים שנמצאים צפונית לנו פונו, וכך גם כשליש מעובדינו, המתמודדים עם הצורך לקיים שגרת חיים בתנאים כה מאתגרים (תעסוקה לילדים, מקום מגורים, בן או בת זוג שגויסו במילואים), תוך התייצבות למשמרת מדי יום כדי שיוכלו להמשיך ולהעניק מכישוריהם וחריצותם, מסירותם ואהבתם, עבור המטופלים.
3,260 עובדים יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים וצ’רקסים, עובדים יחד כתזמורת, ללא חריקות (אף לא קטנות), כל זאת עם חיוך, תקווה ומקצועיות ראויה להערצה, חרף העשן הסמיך שיורד מהשריפה של פצצות המרגמה על רכס הלבנון שמולנו.
כל זאת גם על אף שאון התותחים והטנקים, המזכיר לכולנו ששום דבר כאן לא נגמר, ואולי גם טרם החל.
כשעמדנו דום בדקת הדומיה לזכר הנרצחים והנרצחות, חיילי צה”ל ואזרחים, נקודת הכינוס הקבועה המשמשת לקיום הטקסים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לא הספיקה בגודלה עבור כל אלו שביקשו להזדהות ולהתייחד.
בחודש האחרון טיפלנו במאות פצועים, ולצערי אנו חווים אירועים קשים שאין אנו יכולים, כצוות מטפל, להישאר אדישים אליהם.
ליבי נשבר בראותי את משפחות החיילים המגיעות אלינו, ונדמה לי כי לא פעם הן עצמן מחזקות אותי, בעוצמתן, בחוזקן ובחוסנן הנפשי – ולא אני אותן.
למדתי שיעור על ה”ביחד” הישראלי, שאין דומה לו בעולם.
איני יודע באיזה שלב של המערכה אנו נמצאים, אולם למדתי גם שיעור על הזיכרון הישראלי הקצר.
לצערי, גם לו אין דומה בעולם.
זיכרו שהיינו כאן, מערכת הבריאות כולה, בעת שהייתם זקוקים לנו.
מי ייתן ונדע ימים טובים.
הכותב הוא, פרופ’ מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל.
