סיפורי הקורונה של העסקים החיפאיים, פרויקט זה נוצר בעקבות שיתוף פעולה ייחודי של עמותת מתייעלים לחינוך פיננסי וסיוע כלכלי, והסטודנטים של קרן רווה רביד מהיחידה למעורבות חברתית באוניברסיטת חיפה.
הכירו את קפה בזר’אנו מרחוב גלבוע 38א, נווה שאנן חיפה.
את ליאור אני פוגש ליד הקפה החדש שנפתח לאחרונה, רואים שהמקום “טרי”, שקי הקפה מסודרים לפי צבעים, חביות מעץ מוסיפות צבע ואווירה למקום.
יחד עם ליאור נמצאת גם בתו, לסייע לו בהגשת הקפה. אנחנו מתיישבים מחוץ לחנות, צופים על התנועה הדלילה ברחוב. ליאור מדליק סיגריה.
עבור ליאור, תושב חיפה ותיק שהיה מנהל משרד פרסום במשך 22 שנה, פתיחת עסק עצמאי הייתה בגדר חלום רחוק, אך בחודש ינואר 2020 הוא בחר להוציא אותו לפועל.
העבודה הקודמת של ליאור הייתה מתגמלת, אך אינטנסיבית מאוד, 16 שעות ביום בממוצע. היה קשה לחבריו להבין מדוע לעזוב אל הלא נודע, אך זה היה הרגע מבחינתו. גמלה בלבו החלטה לעשות לביתו ולמנף את התחביב שקרוב לליבו יותר מכל דבר אחר.
בפועל, עכשיו ליאור משקיע יותר שעות בעבודה, כאשר מהשעה 6 בבוקר ועד לשעה 10 בלילה הוא צריך לתפעל הכל לבד, בדרך לא דרך.
בית הקפה הוא חלום חיים של ליאור, מזה 30 שנה. הקפה עצמו הוא תחביב אישי שלו, לדבריו: “אני חי ונושם קפה. תמיד חלמתי לפתוח בית קפה שלצידו בית קליה בוטיק”.
בפברואר 2020, בשעה טובה, קיבל ליאור את החזקה על המתחם ברחוב שלום עליכם פינת גלבוע, אשר הוא ייעד לפתיחת בית קפה, לצד חנות הסלולר שהייתה ברשותו עוד קודם לכן.
שני עסקים שונים מהותית באופיים, בית הקפה עומד במרכז השיחה בינינו, באשר הוא נפתח רגע לפני שהקורונה פרצה ובשל המטען הרגשי שסביבו, אך ההקבלה בינו לבין חנות הסלולר חוזרת לאורך הריאיון.
כאשר החלום רוקם חיים וקם במציאות, הוא כבר לא נשאר מקום עבודה, הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים של ליאור. הניסיון לנתק את העסק מהבית, להצניע את הלחצים והסטרסים, הוא בלתי אפשרי ובוודאי בתקופות של סגר וחוסר ודאות. אך למורכבות זו יש גם צד אחר, שמח יותר, התמיכה של האישה, המשפחה והסביבה בליאור ובהצלת החנות ברגע המבחן, שנמשך כמעט שנה שלמה, אפשרו לו לצלוח אותו.
התמיכה לבשה פנים רבות, לעיתים האישה הגיעה אחרי עבודתה הקבועה במשרד החינוך כדי לעזור בחנות ועיטוף ותמיכה של המשפחה במה שאפשר, אך מעל הכל, העלאת המורל, פינוי זמן ומקום נפשי לחנות ולמאמצי ההישרדות שלה.
דבר נוסף שסייע לליאור לעבור את התקופה המורכבת הוא חנות התקשורת, שנחשבה כחיונית והותר לה להיפתח בתקופת הסגרים. אמנם לא הגיעו לקוחות ולא הייתה עבודה, אך נחסך מליאור הקושי והכאב הנפשי שבישיבה בבית באפס מעשה. לדבריו: “אם הייתי צריך להישאר סגור ב4 קירות היה גומר לי את השפיות”.
בית הקפה איננו עסק משפחתי, זה פרויקט אישי של ליאור, החלום שהיה צפון בו במשך שנים רבות. המשפחה תומכת מבחוץ, הילדים מגיעים מדי פעם ועוזרים, במיוחד בתקופת הקורונה שלא הייתה אפשרות לשלם לעובדים.
הקורונה, על הסגרים והפאניקה, פרצה שבועיים אחרי שליאור שכר את בית הקפה. הסגר הראשון מנע ממנו לשפץ את העסק ולהכין אותו לייעודו, החשש מפני הנגיף הרחיק פועלים מהעבודה, השיפוץ החל רק אחרי סיום הסגר הראשון התעכב עוד עם הטלת הסגר השני.
רק לאחר שהסגר הסתיים התאפשר לפתוח את בית הקפה, בית הקפה נפתח לקהל הלקוחות למשך חמישה ימים בלבד, לפני הטלת הסגר השלישי והאחרון.
תקופת הקורונה הסבה לליאור נזקים כלכליים קשים והפסד ממוני רב, הזמנת הציוד הנדרש להכנת הקפה ולמותג, לרבות מכונות ייצור, כוסות ואמצעי מיתוג.
העדר ההכנסות והדרישה להמשך התשלומים הכרוכים בנכס של שכירות, ארנונה ומיסים אחרים, לא אפשרו להשלים את הזמנת המכונות וליאור נאלץ לבטל את ההזמנה ולהפסיד את המקדמות. כדי להציל את העסק, ליאור נדרש לשבור את כל חסכונותיו.
באופן אבסורדי, ליאור לא הוכר על ידי המדינה כזכאי לסיוע, מענק, או אפילו הלוואה בערבות מדינה, כיוון שהעסק חדש ואין לו היסטוריה עסקית. מנגד, הבנקים לא הסכימו לתת אשראי לעסקים חדשים שאין להם היכרות עמם ועם ביצועיהם.
ליאור החליט להיכנס כחבר דומיננטי בקבוצת “השולמנים” שאיחדה את בעלי העסקים הקטנים. תופעה מוזרה, שחזרה על עצמה אצל מספר בעלי עסקים שפגשנו ובתוכם גם ליאור, היא אי זכאותם של עסקים חדשים להנחה בארנונה. דבר שהוסיף מאוד על הקושי לשרוד את ימי הקורונה.
ליאור מונה מספר כלים שאפשר היה לבחון לעומק כדרכי סיוע אפקטיביים לעסקים קטנים, כמו מענקים בסכום רציני או הקלות במיסוי שיסייעו לעסק להתמודד עם התשלומים השונים, תוך פריסת החזר המענק או כיסוי ההקלה למשך מספר שנים.
בדרך זו העסקים הקטנים לא היו נדרשים להעמיס על עצמם הלוואות עם ריביות שאין כל ודאות שיצליחו לשמר את העסק.
במסגרת הפעילות ניסה ליאור לפעול מול שרים וחברי כנסת ולשקף להם את המצוקה, אך ללא הצלחה. הוא מפנה ביקורת חריפה מאוד כלפי שר האוצר הקודם, ישראל כץ, איתו הוא עמד בקשר אישי, כדי להשמיע את זעקת בעלי העסקים הקטנים.
לדברי ליאור, חוסר האפקטיביות של הצעדים הממשלתיים והכאוס הכלכלי אליו נקלעו בעלי עסקים קטנים הביא את חלקם אפילו להתאבד והוא מכיר את התופעה באופן אישי מקבוצת השולמנים.
התקשורת מסיבותיה נמנעה מלהציף זאת, תהיתי כיצד הוא הצליח לשמור על החוסן הנפשי מול המשבר וליאור ענה: “לאחר כל כך הרבה השקעה החלטתי שאין סיכוי שאני מוותר, העסק הזה יעבוד by hook or by crook, על אפם וחמתם של כל המלעיזים”.
עם הפתיחה מחדש, ישנה אופטימיות זהירה לימים יותר טובים. מאז תום הסגר האחרון אין נהירה כמו שבעלי העסקים ציפו, גם לחנות הסלולר וגם לבית הקפה.
עכשיו ליאור מחפש טכנאי סלולר קבוע במקום הפרילנסרים שהיו בחנות עד כה וזה הוצאה נוספת על ההוצאות וההתחייבויות הקיימות, אך היא בלתי נמנעת.
המצב הנוכחי שונה מהותית מהחלום אותו ראה ליאור בעיני רוחו, בשבילו, בית הקפה הפינתי היה רק נקודת פתיחה, למרכז משמעותי ומקיף של קליה, אירוז, שיווק לשוק המוסדי, מוצרים לבתי קפה וקפסולות לשוק הביתי.
התוכנית של טרום הקורונה הייתה לפתוח לפחות שלושה סניפים, עכשיו ככל הנראה הוא יסתפק באחד, בתקווה שההשקעה בו תיתן פירות והוא יוכל להחזיר את החובות.
בכל הנוגע לייעול עבודת העסק, ליאור מונה תובנה אחת מרכזית שהיא פרסום, פרסום ועוד פרסום.
הרקע המקצועי והעיסוק הקודם של ליאור סביב הפרסום, חידד את הבנת העוצמה והיתרונות שהוא מקנה לעסק. זה עולם ומלואו, לדבריו.
פרסום אפקטיבי הינו חלק בלתי נפרד מתפעול העסק, אך הוא נושא עלויות משמעויות, שנאמדות לדבריו בעשרות אלפי שקלים. ליאור עצמו מנסה לקדם את בית הקפה בכל הפלטפורמות האינטרנטיות ככל האפשר, אך בהעדר אמצעים קשה לייצר את האימפקט הדרוש כדי שהפרסום ימשוך לקוחות לבית הקפה באופן משמעותי. יש בכך פרדוקס “ביצה ותרנגולת”, צריך להוציא כסף על פרסום, כדי לעשות כסף.
עם תחילת הדרך, ליאור גייס לטובת המותג החדש את שירותיו של משרד מיתוג של חבר מזה שנים רבות, כדי לבנות שפה מיתוגית לעסק, כולל לוגואים, עיצוב מוצרים ועד לרזולוציה של צורת ועיצוב השקיות. הייתה שפה מיתוגית מאוד גדולה סביב העסק ולחבר היה המון רצון טוב, אך עם הכניסה למשבר הקורונה המאמצים בכיוון נעצרו.
נקודה נוספת נעוצה במצוקת האשראי של העסק בשל המשבר, הספקים דרשו לקבל את התמורה במזומן בלבד וגם אם היו מקבלים אשראי, בהעדר הכנסות בית העסק לא היה יכול לקחת על עצמו עוד התחייבות. תחום הסלולר אינו מניב רווחים גדולים כיום והייתה לכך השפעה מכרעת ביחס להתמודדות עם הקושי התזרימי.
הרווח נעצר על 5-7% והמכירה לא מותירה לעסק מספיק הון כדי להביא סחורה נוספת.
מה לעתיד? האם יש עתיד בכלל? ליאור מתקומם: “אם לא הייתי רואה אופק לא הייתי פה עם הראש מעל המים. אדם אחר באותה סיטואציה, בין הסגר הראשון לשני היה כבר זורק מפתחות ונוטש.
האמונה והתקווה החזיקה ומחזיקה אותי שפוי”.
זה גם המסר שהוא משתדל להנחיל סביבו, לא לוותר, מי שמאמין יצליח, ללכת עם החלום מול העיניים עד הסוף. גם אצלו ברמה האישית, על אף כל הקשיים, החלום לא נגוז לגמרי.
לבנות מותג חזק, יציב, מוכר, שייצר מוניטין לאורך הזמן, שייצר הכנסה. יספק עבודה וחיים בכבוד וישמש עוגן לתעשיית קפה של קלייה אירוז וייצור. בית הקפה הוא נקודת דרך, וזה מה שיש לטווח הזמן הקרוב, אך החלום לא נעצר בו.
עכשיו רק נשאר לצפות ללקוחות, שיגיעו סוף סוף.
איפה האנשים?
הכל נפתח!
בעלי העסקים יידרשו כעת לחשוב ולתכנן כיצד לשווק את העסקים ולהחזיר את הלקוחות, כרגע הרחוב ריק, החניות מול העסק ריקות, דבר חסר תקדים אפילו בזמן הקורונה.
קרן רווה רביד מהיחידה למעורבות חברתית באוניברסיטת חיפה ועמותת מתייעלים לחינוך פיננסי וסיוע כלכלי, מביאים בפניכם את הסיפורים האמיתיים והכנים של האנשים מאחורי העסקים שנפגעו בקורונה.
במסגרת קמפיין הסיוע לעסקים קטנים ברחבי חיפה, קרן רווה רביד ועמותת מתייעלים מזמינים אתכם לכנס “עסקים וקהילה” של אוניברסיטת חיפה.
ניתן להירשם לכנס בלינק >> לחצו כאן
